חינוך

'טיפּ' לטף – שם זמני

מרכז למידה ובילוי חדש לפעוטות עד גיל שלוש והוריהם ייפתח בקרוב בחולון – עיר הילדים

לא כל כך מזמן, כשאני וחברותי גידלנו את ילדינו, היינו אנו, האימהות הצעירות 'יורדות למטה', אל חצר הבניין או אל הגינה הציבורית ומוצאות שם זו את זו, משוחחות, מתייעצות, חולקות בקשיים ונעזרות אחת בשנייה. היה לנו גם את ספר ההדרכה המיתולוגי של ד"ר ספוק. בנוסף, המשפחה המורחבת, האימהות, הסבתות והדודות היו גם הן מקור לא אכזב לידע ולתמיכה.

כיום, אנשים ספונים יותר בבתיהם, פחות מכירים את שכניהם, לא תמיד גרים בקרבת ההורים, וגם הסבתות של היום הן בהרבה מקרים נשות קריירה עסוקות ופעילות…

מנגד אנו חיים בעידן של הצפת מידע. באתרי אינטרנט, בבלוגים, בפורומים ניתן למצוא עצות, חלקן מקצועיות, אחרות מבוססות על ניסיון אישי וכמספר המייעצים – כך גדל הבלבול. לא אחת חשים הורים טריים עוד יותר נבוכים לאור כל ההיצע הזה.

במסגרת שיתוף הציבור בתהליך ריענון החזון העירוני של חולון, וכן בקבוצות מיקוד עם צעירים ובהזדמנויות נוספות עלה באופן בולט צורך ורצון של הורים צעירים ליצור מקום מפגש חברתי, שיהווה גם מרכז העשרה להורים עצמם וייתן הזדמנות לבילוי מהנה ומפתח עם התינוקות והפעוטות. "במרכז כזה", ציינו הורים צעירים, "ניתן להיפגש ולהתלבט יחד עם אנשים בגילנו ובמצבנו בנושאי גידול הילדים, חינוכם, הקשיים והדילמות. באותה הזדמנות אם ניתן לקבל איזושהי הנחיה מקצועית, שעושה סדר בעולם של אתגרים חדשים – מה טוב".

הדמייה ממוחשבת של המרכז לגיל הרך - מתחם חנקין, חולון

בחולון, עיר הילדים, שהינה גם 'עיר ההורים', השקענו מחשבה רבה במציאת מענים מתאימים לילדים. אולם, מזה זמן שחשנו שעדיין לא 'כיסינו' בצורה מיטבית את הגיל הכי צעיר – מלידה ועד גיל שנתיים-שלוש. יותר ויותר מחקרים מדגישים את החשיבות העצומה של ההתפתחות דווקא בגיל הצעיר הזה ואת ההשפעה הרבה שיש להשקעה בקטנטנים – על כל חייהם והתפתחותם.

כדי לתת מענה מקצועי בתחום זה, פניתי לפרופסור פנינה קליין, כלת פרס ישראל בתחום החינוך לגיל הרך, אשר פיתחה מודל הנותן מענה לשאלה: למה זקוקים ילדים בגיל הרך כדי להתפתח בצורה אופטימאלית? מודל זה מתייחס למרכיבים רגשיים והוראתיים באינטראקציה שבין המבוגרים לבין הילדים. המודל הוא מודל MISC שמטרתו ארוכת הטווח היא טיפוח ילד חכם ורגיש יותר More Intelligent and Sensitive (Socially Competent) Child. המטרה קצרת הטווח שמציב המודל היא לטפח במבוגרים, המתווכים את העולם הסובב את הילד, יכולת להיות רגישים ומותאמים אל הילדים שבטיפולם כדי שיוכלו לקדם את התפתחותם.

בימים אלה אנו מצויים בעיצומו של תהליך הקמתו של מרכז חדש לקטנטנים מגיל אפס ועד שלוש והוריהם, אשר בו ימצאו ההורים הצעירים "שותפים לגורל", צעירים כמותם, המתמודדים עם השמחה הגדולה והאושר של הולדת ילד לצד הקשיים והאתגרים הכרוכים בכך. שם יוכלו לבלות עם הקטנטנים וללמוד "כיצד עושים זאת טוב יתר".

הדמייה ממוחשבת של המרכז לגיל הרך - מתחם חנקין, חולון

המרכז החדש, שטרם מצאנו לו שם קולע ומוצלח (אם יש לכם רעיונות אתם מוזמנים להציע…) יקיים פעילויות מובנות וחופשיות, שתכליתן עידוד והעצמה של הורים לתינוקות ופעוטות ומתן מידע אמין, מבוסס מחקרית בנושאים הנוגעים להתפתחות הילד.

המרכז יאפשר להורים להבין את החשיבות העצומה של התנהגותם כהורים ואת פוטנציאל ההשפעה שלהם על התנהגות והתפתחות ילדם. הם יקבלו עידוד ותמיכה, אשר יאפשרו להם להירגע וליהנות מהאינטראקציה הטבעית, המתאימה ביותר להם ולילדם. הם ילמדו ל"קרוא" ולהבין את איתותי הילד, יפתחו רגישות והענות לצרכי הילד, תוך התאמה לצרכי ההורה, במסגרת תנאי חייו ותרבותו, ויבינו טוב יותר את המאפיינים החושיים וההתנהגותיים המולדים של הילד. וזה רק על קצה המזלג. כל זה יתרחש בסביבה, המעוצבת ומותאמת בצורה מיטבית לתפיסת העולם הפדגוגית ולמטרות המרכז, תוך שימוש בתפאורה, ריהוט, חפצים, משחקים ואמצעים אינטראקטיביים חדשניים, בטוחים ומרגיעים במיוחד.

זמן איכות כבר אמרנו?

יש למה לחכות!

תכנון ועיצוב המרכז – משרד ענת הרמן-וינציגסטר אדריכלות ועיצוב פנים.

מודעות פרסומת

העיר כסביבת למידה וכסוכן שינוי חינוכי

במניפסט החינוכי "משנים פרדיגמה – מאינטואיציה למדע" (2013) מפנה פרופ' דוד חן זרקור אל הגורמים למשבר החינוך בארץ ובעולם ומעלה מספר הצעות להחלת שינויים מרחיקי לכת הן בתפיסה והן במעשה. בין היתר מצביע פרופ' חן על הצורך במעבר מבית ספר (כמוסד המארגן את מקום וזמן הלמידה כיום) למערכת למידה (שהינה שותפות של המשפחה, בית הספר וסוכני ידע חברתיים). בית הספר, טוען פרופ' חן, הוא רק מרכיב אחד במערכת הלמידה, אשר פועל לצד הגורמים הנוספים: 'הבית', 'מרכזי התמחות ו'סוכני ידע שונים'.

בלשי עיצוב במוזיאון העיצוב חולון. צילום: מיכל בן צבי שפיגל

בלשי עיצוב במוזיאון העיצוב חולון. צילום: מיכל בן צבי שפיגל

לא במקרה הפך החינוך לאחד הנושאים המעוררים כיום דיון ציבורי סוער. הידע האנושי הולך ומתעצם בקצב מסחרחר, שלא דומה לשום דבר שהכרנו בעבר. אנו עומדים בפני אתגר לא פשוט כיצד להדביק את הפער בין יכולתו של הפרט להכיל ידע, להתחדש ולהתעדכן כל העת, לבין ידע עצום, המועבר באמצעים ההולכים ומתרבים, באופן מתסכל, שלא לומר מאיים על הפרט. אם תוסיפו לכך את השונות האישית והתרבותית, הנובעת מהבדלי רקע, משאבים, נגישות ואפשרויות – וכך אנו נותרים עם ציבור רחב למדי של 'בלתי מתאימים', בוגרי ופליטי מערכת החינוך, אשר לא יוכלו לעבור את משוכת "ההצלחה" וההכרה החברתית, דבר שיש לו משמעויות אדירות על החברה ועל עתידה.ולכן, בקרב אנשי חינוך ואקדמיה, כמו גם בציבור הרחב, מתבססת ההכרה כי שינוי הוא הכרחי. השאלה היא איזה שינוי ומהם הדברים הנכונים לעשות. מדי מספר שנים 'עולה לגדולה' תכנית, רפורמה, פתרון קסם כזה או אחר ונדמה כי אובדן הדרך נעשה רק חמור יותר.

השאלות והכיוונים המוצעים, ובעיקר החיפוש אחר תהליכי חינוך איכותיים, מעמיקים ומשמעותיים יותר, מעוררים בי לא אחת את התחושה כי באופן כמעט אינטואיטיבי הקדמנו בחולון את זמננו ו'זרענו את הזרעים' להפיכת העיר כולה למערכת חינוך אחת גדולה ומקיפה, ואת הסביבה הפיזית והתרבותית – הפכנו לסוכן שינוי בפועל.

חווייה ולמידה במוזיאון הילדים חולון. צילום: טל קירשנבאום

חווייה ולמידה במוזיאון הילדים חולון. צילום: טל קירשנבאום

למה הכוונה? כיום שומעים יותר ויותר את המושגים: 'למידה משמעותית', למידה חווייתית, למידה תוך שיתוף הפרט, למידה מתוך התנסות וחוויה בין אישית, ואני חייבת לומר כי כל המרכיבים הללו עמדו ביסוד המוסדות, שהקמנו כבר לפני עשר ועשרים שנה. נכון הוא שלא הגענו מהתיאוריה למעשה, אבל בדיעבד אפשר לומר שהמעשים שלנו משתלבים באופן כמעט מושלם בתיאוריה.אם ניקח לדוגמא את מוזיאון הילדים הישראלי, אותו הגינו כמעט לפני שני עשורים, מדובר לכאורה באתר בילוי והעשרה ומוקד עניין לילדים, אולם שלא במקרה נקרא מוזיאון. מדובר במקום האוצר בתוכו 'תצוגה' של ערכים, תפישות עולם, מחשבות אנושיות על טבע האדם ועל בני אדם כיצורים חברתיים. וכך הילד, אשר יוצא במהלך הביקור במוזיאון למסע בעקבות החייזרים למשל, למעשה יוצא למסע אל עצמו. הוא שואל את עצמו מי הוא ואיך הוא משתלב בסביבתו האנושית, בודק היכן עוברים גבולותיו שלו והיכן מתחיל האחר. הוא נפתח לחשיבה על ערכים כמו ערך האדם באשר הוא, קבלת השונה, שיתוף פעולה ועוד. ועל כן, מוזיאון הילדים הוא בעיני סמן, המשקף את הכיוון אליו פונה המערכת החברתית והחינוכית כיום.

יצירה ויצירתיות במוזיאון. צילום הדר קמחי

יצירה ויצירתיות במוזיאון. צילום: הדר קמחי

מוזיאון זה, ואלה שהוקמו בחולון בהמשך, מציעים לדור הצעיר חינוך במובן הכי מעמיק של המילה. הם חושפים את הילדים אל שלושת 'ענפי החינוך', המקנים לדור הצעיר את מה שפרופ' חן מכנה: מיטב הידע האנושי, מעין גרסה מודרנית של אפלטון שביקש להקנות לצעירים את האמת (מדע), את היופי (אמנות) ואת הצדק (מוסר).זה מתרחש במוזיאונים פתוחים, המהווים חלק בלתי נפרד מנופה של העיר, עם פיסול סביבתי בהשראת ספרות ילדים קלאסית שב'גני הסיפור' של חולון, וכמובן גם בתוך מבני הציבור והתרבות כמו למשל מוזיאון הקומיקס, מוזיאון העיצוב, המרכז לתיאטרון בובות או המרכז לאמנות דיגיטלית. בכל האתרים הללו המבקר הצעיר עובר תהליך חינוכי הכולל קבלת מידע, שאלת שאלות, התלבטות, התנסות, כולל בידיו שלו, חשיבה וגילוי ועוד. כמובןמבלי שנקרא לכך למידה. וזו הרי הלמידה היעילה ביותר. המוזיאונים ומרכזי התרבות הינם סוכני שינוי חינוכיים מובהקים, אשר לדעתי יותר ויותר ימצאו עצמם מהדקים את החיבור שלהם לקהילה ולחברה בה הם פועלים, אם זה במסגרת פעילות חינוכית פורמלית הקיימת כבר כיום עם מערכת החינוך הפורמלי ואם זה בקשר ישיר מול צרכני התרבות והידע, באמצעות הפלטפורמות האינטרנטיות, שזה להבנתי רק ילך ויתרחב.

תיאטרון בובות

אפיה? כימיה? אמנות? הכל ועוד במרכז לתיאטרון בובות חולון.

יתרונה של עיר כמו חולון הוא ביכולתה להפוך אתרים כאלה לחלק בלתי נפרד מהתהליך החינוכי הכולל. יש בהם את משאבי הידע האנושי, הם במהותם ספקי חוויה משמעותית אישית וגם מזמנים חוויה חברתית משותפת. ולכן כשהגדרנו מחדש את החזון העירוני של 'חולון – עיר הילדים', זכה נושא החינוך לכותרת: חינוך – כי כל ילדה וילד חשובים. ובטקסט החזון, אותו גיבשנו וחידשנו לאחרונה בשיתוף הציבור הרחב, הגדרנו גם מי אנחנו ולאן אנו שואפים. וכך כתבנו: "חולון הינה מרחב חינוך ולמידה אחד כולל, בו נרתמים כל גורמי החינוך, התרבות, ההעשרה והפנאי לטיפוח הילד ולהפיכתו לבוגר משכיל, נאור, ערכי, תורם לחברה, לקהילה ולמדינה, הממצה את מלוא יכולותיו, כישוריו האישיים, הייחודיים והחברתיים ומגיע להישגים ולמצוינות אישית". דומני כי בדיוק לכך מכוונים אלה המבקשים להוביל את החינוך במדינה אל דרך חדשה.

על הטמעת חדשנות וחידושים בניהול מוניציפאלי

את המושגים: חדשנות, יוזמה, הובלת שינוי ופריצת דרך נהוג לייחס למגזר הפרטי, העסקי, המדעי. ואילו אני, לאחר 20 שנה בתפקיד מנכ"לית עירייה, המצטרפות למספר לא מבוטל של שנים בתפקידים נוספים במגזר הציבורי, אומרת בלא מעט סיפוק וגאווה: מושגים אלו יכולים וצריכים להנחות גם את המנהלים במגזר הציבורי בכלל ובמגזר המוניציפאלי בפרט.
מניסיוננו בחולון אני יכולה להעיד שאם אתה מאמין ובטוח בצורך וביכולת לחדש, תצליח לסחוף אחריך ציבור הולך וגדל. תחילה, כפי שנטען ב'מודל הפצת החדשנות' של רוג'רס, יאמצו את החידושים אלה המכונים על ידי רוג'רס "החדשניים" (innovators), אותם מנהלים ועובדים שמטבעם נוטים לקבל בקלות יחסית שינויים, "קופצים אל המים" בהתלהבות ואפילו אוהבים את השינוי מעצם היותו כזה, עם האתגר שבו, עם הסקרנות וההתרגשות שהוא מעורר.  אחרי אלה, שהינם מעטים באופן יחסי, יצטרפו "המאמצים המוקדמים" (early adopters ), אותם מנהלים ועובדים שקצת חוששים אמנם, אך לאחר שהקבוצה הראשונה אימצה את השינוי, מוכנים ללמוד מניסיונם של אחרים ו"לטבול את הרגלים במים".  בשלב הבא לאחר 'החלוצים', תגיע גם המאסה הגדולה יותר, מה שרוג'רס מכנה "הרוב המקדים" (early majority) – אלו שכבר רואים את היתרונות שהוטמעו ומומשו על ידי אחרים ומצטרפים די מהר. בשלב הבא יגיע גם "הרוב המאחר" ( late majority ) – גם הללו קבוצה גדולה יחסית ומשמעותית שכעת מוכנה "להצטרף לחגיגה". ולבסוף, ישנם מעטים, שעבורם עדיין כל שינוי וחידוש הינם קשים מאוד, והללו אולי לעולם לא יאמצו את החידוש או יאמצו אותו באין ברירה ותחת סוג של מחאה. אלה הם "המאחרים באימוץ" (laggards), שבסופו של תהליך הופכים לשוליים מבחינת כמות והשפעה.
אני נוכחתי לדעת כי המודל הזה, מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. אנו יכולים לראות זאת בצורה ממש בולטת באימוץ חידושים טכנולוגיים: תמיד נמצא את ה"משוגעים לדבר", שאצלם נראה את הגאג'טים הכי מתקדמים שאך יצאו לשוק, הם אלה שייהנו מגילוי כל הפונקציות החדשות, אלו שצריך ואלו שלא בהכרח. רק לאחר זמן נתחיל לראות את יתר הציבור מאמץ, תחילה בהיסוס, ובהמשך בטבעיות הולכת וגדלה את מה שתחילה היה מתאים רק לאותם מביני דבר. ולבסוף גם 'המכשיר הפלאי' של אתמול הופך לנחלת הכלל של היום, כלי טבעי של כל ילד, שלא לומר תינוק. ידוע כי כיום עוללים בני מספר חודשים בלבד מבצעים בשיא הטבעיות את תנועת ההחלקה עם האצבע על המסך, תנועה שכל מי שנולד לפני שנות האלפיים – צריך היה ללמוד.
אלא שחדשנות טכנולוגית היא בעיני רק היבט אחד ולאו דווקא החשוב ביותר. הטכנולוגיה היא אמצעי שצריך להקל עלינו לאמץ חדשנות בחשיבה, חדשנות ברעיונות, חדשנות בתפיסות ובשיטות. צריך להבין שכל דבר חדש הוא בעל פוטנציאל להיתפס כמאיים, משהו המערער את תחושת הביטחון והשרידות. רוב בני האדם ייטו להיאחז במוכר ובידוע להם, אולם אם נדע לקרב את החידוש  אל בני האדם, אם נשכיל ללוות, לעודד ולתמוך, נוכל לגרום גם למסתייגים –להתיידד עם החידוש ואולי אפילו לחבבו.
תקשוב בגני ילדים (2)להלן מספר דוגמאות, חלקן כבר הפכו לנחלת הכלל ואחרות עוד בשלבי הטמעה ואימוץ:
כיום לכל עסק, לכל מיזם ולכל ארגון עסקי או ציבורי יש חזון. אולם הגדרת חזון לעיר ולעירייה בישראל לפני למעלה מעשרים שנה– היתה לחלוטין עניין נדיר, כמעט בלתי קיים. הרעיון שגוף בירוקרטי, המצופה לתת מספר שירותים בסיסיים יחליט פתאום שבעצם הוא מגדיר לעצמו מה הוא רוצה להיות, במה הוא רוצה להצטיין ובאיזה אופן הוא שונה מכל האחרים – נחשב רעיון יומרני למדי, שלא לומר בלתי מציאותי.  יתרה מכך המחשבה שאפשר להתמקד בנושא כמו 'עיר הילדים', ולהגיד זה הכוכב לאורו אנו הולכים, ובהשראתו אנו מכוונים את התוכניות והמשאבים היתה כמעט בלתי נתפסת. החששות, הביקורת, חוסר האמון בנחיצות הדבר, היו במבט לאחור – כמעט מצופים, שלא לומר טבעיים. היתה כאן מהפיכה חשיבתית, לא פחות. העובדה שהיא הצליחה ובעקבות חולון הלכו ערים רבות נבעה מאמונה בדרך, מנחישות ומעקביות, שאט אט גרמה למעגלי במצטרפים ללכת ולהתרחב: מנהלים בכירים, מנהלים בדרגי הביניים, עובדים מעורבים ועובדים מן השורה, תושבים מעורבים, תושבים בכלל, תושבי ערים אחרות, מובילי דעה ואנשי תקשורת, מבקרים, אנשי מקצוע ובסופו של דבר משהו מופשט שנהוג לכנות "הציבור" או "דעת הקהל".
דוגמה אחרת היא שיתוף ציבור בתהליך קהלת החלטות באמצעות פלטפורמות טכנולוגיות חדשות. מזה לא מעט שנים הולכת ומתבססת ההכרה כי קביעת מדיניות ציבורית ראוי שתישען על הבנת צרכי הציבור וציפיותיו, ושתהליך קבלת החלטות הנוגעות לאזרחים או תושבים יכלול שלבי שיתוף כאלה ואחרים של הציבור. כבר לפני מספר שנים קיימנו מפגשי ציבור מסוגים שונים וגם כיום אנו עושים זאת במסגרת הכנת תכנית מתאר חדשה לחולון. במקביל, לפני כשנה במסגרת תהליך ריענון החזון העירוני הקמנו אתר אינטרנט אינטראקטיבי בו הוזמן כל מי שחפץ בכך לתרום מרעיונותיו לחזון המתחדש. המטרה היתה לאפשר ל"חכמת ההמון" לעבוד. ואמנם מאות רעיונות הגיעו מהציבור, קיבלו תגובות והתייחסויות, וכיום הם חלק מהחזון המחודש ומיושמים במסגרת תכניות העבודה. אני מאמינה כי גם בעתיד אנו נמצא את הדרכים הטכנולוגיות להעלות נושאים לדיון הציבורי למשל ברשתות החברתיות. כמובן שהדבר יצריך חשיבה חדשה, כזו היודעת להכיל גם ביקורת, אפילו מחאה, אך גם יודעת ללמד את הציבור מהי ההזדמנות שנפתחה בפניו וכיצד מפיקים ממנה את המיטב. לי אין ספק כי מהר מן הצפוי הציבור יאמץ את האפשרויות החדשות, בדיוק כפי שכיום הולך ומתרחב השימוש ברשתות החברתיות כערוץ תקשורת משמעותי מול העירייה.
תקשוב בגני ילדים (4)ועוד דוגמא מן הזמן האחרון הוא התחום החינוכי. כיום ניתן כבר לראות בכתות ובגני ילדים אמצעי מיחשוב ומערכות לימוד מתוקשבות, אולם זה איננו לב העניין. כיום ברור ליותר ויותר אנשי מקצוע, מה שכבר מהווה תחושה די ברורה בציבור הרחב – מערכת החינוך ובית הספר במתכונתו המסורתית הולכים ומאבדים מיתרונותיהם. המורה כמקור ידע מחוויר לעומת ססגוניות מקורות המידע במרחב האינטרנטי ונשאלות השאלות הגדולות: מה מלמדים? איך מלמדים? כיצד עושים זאת נכון יותר? אחת התובנות היא הפיכת הלימוד למשמעותי לילד, הפיכת התלמיד לאקטיבי, יוזם ויצירתי בתהליך הלימוד, תוך חשיפתו לאמצעים טכנולוגיים מתקדמים וחיזוק מיומנויות חדשות אשר יידרשו ממנו בעתיד. זו גם הסיבה ששינון ומבחנים המבוססים על שינון נתפסים יותר ויותר כבלתי רלבנטיים. בימים אלה אנו מצויים בעיצומו של פיילוט בתשעה גני ילדים בחולון, בהם אנו משלבים את מיטב האמצעים הטכנולוגים המתקדמים ובכלל זה מחשבים, מקרנים וטאבלטים, אשר יהוו אמצעי להעצמת תהליכים פדגוגיים שאנו מבקשים לקדם. שילוב הטכנולוגיה נעשית בד בבד עם הכשרה וליווי ארוך טווח של צוות הגן – גננות וסייעות גם יחד. גם כאן שילוב הטכנולוגיה איננו ערך בפני עצמו, יש להבין ולחשוב לעומק מה בעצם רוצים להשיג באמצעותה. רק על בסיס הבנה זו אפשר וצריך לקרב את הצוותים ואת הילדים לאפשרויות החדשות הנפתחות בפניהם וליתרונות הגלומים בחידוש.

לא מתבכיינים. ממש לא!

על שלטון מקומי וגאווה מקומית.

לאחרונה התפרסמה כתבה מחממת לב מאת סמי פרץ וטלי חרותי-סובר ב"דה-מרקר" תחת הכותרת: "איך מצליחים 3 ראשי רשויות להצעיד את העיר קדימה בלי נדבות מהממשלה?". הכתבה מספרת את סיפורם של שלושה ראשי רשויות בישראל, אשר כל אחד מהם הצליח, כמעט נגד כל הסיכויים, לחולל שינוי, ולא סתם שינוי, אלא שינוי חיובי, שמשפיע על חיי היום יום של כל אחד מתושבי הערים והמועצות בראשם הם עומדים.
חשתי סיפוק ואפילו גאווה. שוב לא מדברים על חוסר יכולת, חוסר אחריות, בכיינות ושירות קלוקל בנשימה אחת עם המושג – רשויות מקומיות. מדברים על הצלחות, הוכחות בשטח, על כך שאפשר לעשות זאת אחרת ולהקנות גאווה לתושבים ולעובדים.

מוזיאון העיצוב . חולון על מפת התרבות והעיצוב העולמית

מוזיאון העיצוב . חולון על מפת התרבות והעיצוב העולמית

ישבתי וקראתי את סיפורם המרתק של סימון אלפסי מיקנעם, שמעון לנקרי מעכו וסיגל מורן,  ראש המועצה האזורית בני שמעון וחשתי סיפוק. נזכרתי כיצד, ולא כל כך מזמן, לאחר שנבחר ראש העיר מוטי ששון כראש עיריית חולון לפני כמעט שני עשורים ואני התמניתי כמנכ"לית, פתחנו במהלך שכל כולו היה 'לעשות זאת אחרת', לחשוב רחוק ולתכנן עתיד, לקחת את העיר חולון ממקום לא כל כך טוב למקום אחר לגמרי, עם שירות מודרני, שיטות ניהול ממתקדמות, תהליכי גיוס עובדים, שיביאו אלינו אנשים משכילים וכישרוניים וכמובן עם חזון שאומר מה צריכה העיר חולון להיות, איך היא תפתח זהות וייחוד ותבלוט מעל אחרות.

יצאנו לדרך עם המון אמונה שזה אפשרי, ואף שהיינו "טריים" בתפקידינו לא היססנו להגדיר יעדים ומטרות שאפתניים למדי, לטווח הארוך והקצר גם יחד. חיפשנו את החוזקות של העיר וביקשנו להעצים אותן. רצינו לדבר אל ליבם של ההורים, לשמור אצלנו את המשפחות שטרם נטשו ולהחזיר את מי שלא מכבר עזב את העיר בגלל מגוון סיבות.

הדברים לא היו פשוטים, היינו צריכים למצוא את המשאבים, לשנות סדרי עולם וסדרי עדיפויות. הבנו כי לצד השתפרות בשירות, עלינו להפוך למוקד משיכה, להביא אלינו מבקרים מחוץ לעיר, שיחוו חוויה חיובית, ידברו על כך ואט אט ישנו את השיח הציבורי והדימוי. התחלנו בטיוב המערכות הפנימיות, שדרגנו את מוסדות החינוך והכנסנו תכנים ונשמה החל מגן הילדים.

נשיא המדינה שמעון פרס פותח את כנס החינוך בחולון

נשיא המדינה שמעון פרס פותח את כנס החינוך בחולון

במקביל יצרנו אירועי תרבות ועניין והקמנו מוסדות ומוקדי משיכה, שתמכו ועיבו את התהליכים החינוכיים. התחלנו בקטן עם מקום כמו "בגובה העיניים" – שהיה פינת חמד בה ילדים רכים למדו וחוו מהי אמנות פלסטית, מהי עשייה מוסיקלית ואיך לעשות בעצמם תיאטרון. המשכנו עם מוזיאון הילדים, שלימים הפך ממוזיאון ילדים למוזיאון לכולם – ילדים וכל מי שהוא "ילד בנפשו" במובן של הסקרנות, הרצון לחוות, להרגיש וכן, גם להיחשף לערכים כמו סובלנות וקבלת האחר, בין אם הוא עיוור, חירש או זקן.

כשראינו עד כמה העשייה הזאת משמעותית, המשכנו ופיתחנו רעיונות ומוסדות נוספים. הקמנו את המדיטק, עוד מקום כמוהו אין בארץ עם תיאטרון יוצר לילדים ולצעירים, שמחובר לספרייה עם משאבי ידע עצומים, לא הרחק מ'גני סיפור' (עוד "המצאה " שלנו) בהם ההורים והילדים, שזה עתה החליפו ספר בספריה, יכולים לחוות את העלילה בדרך בלתי אמצעית, באמצעות פסלים סביבתיים מרהיבים, הממוקמים בלב השטח הציבורי הירוק.
הזכרתי פה רק כמה דוגמאות ואפשר היה כמובן להמשיך ולספר על מוזיאון העיצוב, הפועל כבר כמעט שנתיים ואשר שם את חולון על מפת התרבות והעיצוב לא רק בארץ, אלא גם בעולם, או המרכז לאמנות דיגיטלית, הממוקם בלב שכונה לא קלה ומתחיל למלא בה תפקיד חברתי וקהילתי יותר ויותר משמעותי, לצד הישגיו בתחום האמנותי, או בית הספר התיכון החדשני ברוח 'הי-טק היי', שפתחנו לאחרונה תחת המסר:  לא עוד מאותו הדבר, לא עוד החינוך המסורתי, הפרונטלי, המבוסס במידה רבה על שינון וניכור של הלומד מחומר הלימוד, מהמורים ומהסביבה.
אז באמת במשך שנים רבות כשאנשים היו מזכירים את חולון בהקשרים אלה, התגובה היתה "טוב, חולון זה משהו אחר", ובכן, לא עוד, המסר שאפשר לעשות זאת טוב ונכון כבר עובר הלאה. השלטון המקומי יכול ומסוגל לתפקד היטב, גם ללא תלות בשלטו המרכזי.

גן סיפור שפת הסימנים של נועה. גאווה מקומית

כל הדברים הללו, הולכים ונאספים יחדיו למצע עשיר ועמוק – עליו צומחים חיי קהילה עשירים, הנוגעים ומשפיעים באופן משמעותי על החיים של כל אדם בעיר, והיד עוד נטויה. אין בכוונתנו לחדול, ולמרות הקשיים האובייקטיביים, ובעיות של אמצעים, משאבים ובירוקרטיה ממשלתית, ואפילו כשהמדינה לצערי מסתלקת לא אחת מחובותיה, אנו אומרים: תנו לנו לעבוד. חולון הוכיחה שאפשר והיא כבר לא היחידה. התוצאות בחולון הופכות לנורמה ורף אליו חותרות רשויות רבות, ואני שמחה על כך.
תנו לנו לפעול בחשיבה יוזמת ועצמאית, אל תפריעו ותראו כי הרשויות המקומיות הן מודל ראוי לחיקוי.

חשיפה למחול בגיל הרך והצעיר – צורך חברתי ותרבותי אמיתי

קונסרבטוריון 'פוינט פלוס' במרכז הפיס קריית שרת בחולון

קונסרבטוריון 'פוינט פלוס' במרכז הפיס קריית שרת בחולון

חשיפת הדור הצעיר כבר מהגיל הרך לתרבות המכונה, (לדעתי בטעות) 'תרבות גבוהה' וכחלק מכך לעולם המחול והתנועה – איננה בגדר הרצוי, אלא בגדר ההכרחי!

בימינו אנו כשהמושגים אינטליגנציה רגשית וריבוי אינטליגנציות הפכו לשגורים בפי כל ואין מחלוקת על כך שמיומנויות של תקשורת תוך אישית ובין אישית הנן מפתח להצלחה בחיים ולמיצוי פוטנציאל – היינו מצפים כי חינוך וחשיפה לתרבות ואמנות יהפוך למובן מאליו ולמציאות חיינו וחיי ילדינו. אלא שלצערנו, אולי בשל האתגרים הרבים והקשיים עמם מתמודדת מערכת החינוך – לא נראה כי הופנמה החשיבות שבחשיפת ילדים כבר מהגיל הרך לתרבות ואמנות בכלל ולתחומים ספציפיים כמו מחול ותנועה בפרט.

כמעט כולנו זוכרים כמה היו קסומות אותן שעות ריתמוסיקה בגן הילדים. כיום, שעה שבועית זו הופכת נדירה יותר ויותר אפילו בגן הילדים. כמובן שבשעות המצומצמות שניתנות לילדים בבית הספר היסודי – אין כלל לצפות ללימוד של מחול ותנועה, ואפילו חשיפה לתחום זה – כצופים בלבד – איננה נחלת כל תלמיד ותלמידה.
בעיני חשיפת הדור הצעיר כבר מהגיל הרך לתרבות המכונה, (לדעתי בטעות) 'תרבות גבוהה' וכחלק מכך לעולם המחול והתנועה – איננה בגדר הרצוי, אלא בגדר ההכרחי! עולם היצירה, התרבות והאמנות חייב להיות נגיש לכל ילד ולכל ילדה.
יש לכך הסברים ונימוקים מקצועיים רבים, הבאים מתורות שונות ומגוונות: מעולם הפסיכולוגיה והחינוך, ממדעי החברה וממחקר התרבות וכמובן שמעולם המחול והתנועה.

מחול כחווייה מעצימה

מחול כחווייה מעצימה

די לצפות בילדים בני הארבע והחמש במופעי סיום השנה, אשר התקיימו לאחרונה במסגרות החינוך הבלתי פורמאלי, הספורט והפנאי – כדי לחוש את הערך הרב, בו זוכה אותו מיעוט של ילדים, שהתמזל מזלו וחווה למידה וחשיפה למחול. מדובר בחוויה תרבותית ראשונית המעצימה את הילדים, מחברת אותם לאנרגיות ולכוחות פנימיים, נותנת להם אפשרות לחבר בין גוף ונפש, מעניקה להם עוצמה, שרק בשנים הבאות הם יבינו אותה.

מערכות החינוך מתמודדות עם קשיים שלא ידעו בעבר, יותר ילדים מאובחנים כבעלי קשיי ריכוז וקשב, המשמעת וכללי 'עשה' ו'אל תעשה', שהיו חדים וברורים יותר בעבר, הפכו עמומים, הסמכות ההורית אף היא נמצאת במשבר והילדים – חשופים לאינספור גירויים ומסיחי דעת ועסוקים בפעילות פאסיבית מול מסכים, בתוך הבתים, עם פחות תנועה ותקשורת ישירה.

וכאנטי תיזה לכך, נחזור לרגע אל אותו ילד או אותה ילדה נרגשים, כשהאור על הבמה נדלק והם נדרשים ליישם את כל מה שלמדו, הפנימו ותרגלו, לגייס את כוחות הגוף והשכל ולשלב ביניהם, להפגין אומץ, להתרכז, לדייק, להקשיב, להסתכל לצדדים, להשתלב בקבוצה, להרגיש ולהביע – והם עומדים בכך – הרי אושר גדול הוא נחלתם.

בעולם בו אנו חיים אחת ההתמודדויות היומיומיות של כל אחד מאיתנו היא עם שפע עצום של מידע ויחד עם זאת גם עם הרבה אי ודאות, זה נכון במישור האישי, המשפחתי, זה נכון בעבודה, זה כל כך נכון ברמה הלאומית והציבורית. החלטות הן מורכבות, סבוכות ומחייבות יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה, מקוריות וחדשנות – ויחד עם זאת נדרשת הבנה של המסגרת ומגבלותיה, הבנת המציאות על שלל חוקיה הפורמאליים והבלתי פורמאליים. והמחול – הלוא הוא תמצית ההתנגשות הזאת לכאורה בין פרץ רגשי, יצירתיות ומקוריות לבין חוקים ומסגרת.
צופיה נהרין שואלת במבוא לספרה 'הזמנה למחול': "כיצד משלבים מתודיקה ויצירתיות, חופש יצירה וגבולות? התשובה לכך היא הליכה תמידית על חבל דק. היצירה מתרחשת  בין חופש ההתנסות מצד אחד לבין הגבולות שמציבים המורה והתלמידים מצד שני". (צופיה נהרין, 'הזמנה למחול', עמ' 16).

נראה אם כן שאין דרך להגזים בחשיבות שבפיתוח מיומנויות כאלה כבר מהגיל הרך.
"החשיבה היצירתית חורגת מעבר לגבולות האמנות. היא תורמת לחייו של האדם בכל תחום – בעבודה, ביחסים בין אישיים ובאושר האישי. התנועה היא דרך אחת מני רבות לפתח חשיבה יצירתית רחבה יותר". (שם, עמ' 16)

ועוד כותבת נהרין: "ריקוד הוא בראש ובראשונה מעשה חברתי. בני אדם מחזקים  את תחושת השייכות שלהם דרך הריקוד ומבטאים תחושות המשותפות לקבוצה: אהבה, שמחה, אבל, הם מבטאים עצמם כיחידים, ומתקשרים עם סביבתם". (שם, עמ' 13).

בית הספר למחול במרכז 'רעים' בחולון

בית הספר למחול במרכז 'רעים' בחולון

אם לא נדע ללמד את הילדים הצעירים את השפה הזו – אל נתפלא כי לא ידעו להבין אותה בבגרותם. אין להסתפק בחשיפת מתי המעט, המחוננים והכישרוניים במיוחד ואלה שיד הוריהם משגת – אל עולם המחול העשיר והמרתק כל כך. יש למצוא את הדרך להגיע אל כלל הילדים. הילדים של היום הם צרכני התרבות של מחר, הם הקהל, אותו נמצא ב"הרמות המסך" ו"המחולות הלוהטים" של השנים הבאות. אבל יותר מכך, הם גם האזרחים של המחר – שהיינו רוצים לראותם כנאורים, רחבי אופקים, בעלי כישורים אישיים וחברתיים כאלה – שהופכים את הפרטים ואת החברה בה הם חיים למשהו טוב יותר, ערכי ואיכותי יותר.

להיות ישראליים

חולון מובילה ומטפחת תרבות ישראלית – עיצוב וזמר בשבוע אחד

מתוך התערוכות בגלריות העירוניות בחולון: דן רייזינגר, כרזה ל iscar

מתוך התערוכות בגלריות העירוניות בחולון: דן רייזינגר, כרזה ל iscar

בעולם גלובלי בו מתקצרים המרחקים ו'קהילה' היא מושג וירטואלי נטול גבולות גיאוגרפיים, עולה לא אחת שאלת הייחודיות והשוני, מי אנו לעומת אחרים? מהי תרומתנו הייחודית לתרבות האנושית והאם בכלל חשוב לפתח זהות והזדהות עם התרבות המקומית ועם הקהילה בה אנו חיים – בארץ, בעיר, בשכונה.
מסתבר כי על אף, ולמרות היותו של העולם בהרבה מובנים 'כפר גלובאלי אחד גדול', הרי שבני אדם אינם יצורים דיגיטליים, ועל כן, יותר ויותר מדברים כיום הן על מגע וקשר אנושי והן על חשיבותו של 'המקומי', 'הלוקאלי', המשתלב אמנם בגלובלי, אך גם שונה ממנו.
'גלוקליזציה' קוראים לתהליך הדו-כיווני הזה של השפעה הדדית של תרבות, סמלים ומושגים גלובליים ולוקאליים – אלה על אלה. ואנו, החשופים לעולם במהירות ובעוצמה שלא היתה בעבר, צריכים לשאול את עצמינו מה המשמעות של הישראליות שלנו בעולם תרבותי בינלאומי וגלובלי.
אני סבורה כי אין לנו זכות קיום ולא נוכל לשרוד רעיונית ומעשית כחברה, ללא פיתוח והעצמת היצירה הייחודית והתרבות הישראלית, אף שבהחלט נותרת רלבנטית השאלה: מהי תרבות זאת.

בחול המועד פסח ייערכו בחולון שני אירועים שלכאורה אין ביניהם קשר, אך למעשה קיים ביניהם חוט מקשר מאוד ברור.

משתתפי 'ימי זמר' 2012. צילום: יוסי צבקר

משתתפי 'ימי זמר' 2012. צילום: יוסי צבקר

האירוע הוותיק מבין השניים הוא פסטיבל "ימי זמר" בתיאטרון חולון, הפסטיבל הגדול ביותר לזמר עברי בישראל, שיציין השנה 17 שנים להיווסדו. בכל שנות קיומו של הפסטיבל ראינו לעצמינו כמשימה חשובה להביא לידי ביטוי את הזמר הישראלי האותנטי, על גווניו וסוגיו, כפי שנוצר במשך עשרות שנים ומהווה את פסקול חיינו כאן.
וכך, מידי שנה מציע הפסטיבל שורה של מופעי בכורה, הרכבים חד-פעמיים של יוצרים, מבצעים ולהקות, אשר משלבים כוחות וביחד מציעים לנו משהו מקורי, רענן וסוחף. קהל רחב ונאמן פוקד את הפסטיבל ובכל שנה מצטרפים לצופים הוותיקים – בני ובנות הדור הצעיר, שחלקם נחשפים לראשונה למוסיקה ישראלית, שלעתים הקדימה את דורם בשנים רבות. ההתחברות של הצעירים לפסטיבל משאירה אותו רלבנטי וחשוב ככלי לשימור תרבות הזמר הישראלית, תוך יציקת תכנים חדשים ומרעננים.

סטודיו רדיש בשיתוף עודד פרידלנד. צילום: דן לב. Corkers, 2012

סטודיו רדיש בשיתוף עודד פרידלנד. צילום: דן לב. Corkers, 2012

ולצד האירוע הוותיק, נקיים השנה בפעם השנייה את 'שבוע העיצוב', כחלק מהשליחות שלקחנו על עצמינו לקדם ולהוביל את תחום העיצוב בישראל.
במוזיאון העיצוב תיפתח התערוכה "מעצבים פלוס עשר" בהשתתפות 41 מעצבים ישראליים מתחומי הטקסטיל, האופנה, העיצוב התעשייתי, הצורפות, התקשורת החזותית והעיצוב הדיגיטלי. בגלריות העירוניות תוצגנה 6 תערוכות עיצוב המביאות לידי ביטוי את עבודתם של מעצבים וותיקים מאוד לצד צעירים.

יעל פרידמן, One Meter , 2000, צילום: ניר פרידמן

יעל פרידמן | צילום: ניר פרידמן
One Meter (approx), 2009

'מפגש פסגה' מיוחד ייערך בהשתתפות 15 מנהלי שבועות עיצוב בינלאומיים, שיפגשו מעצבים ישראליים וייחשפו לעבודותיהם. וברחבת המדיטק יופעל מתחם פתוח עם פעילויות עיצוב לקהל הרחב, ללא תשלום ובאווירה נעימה ויצירתית.
אין לי ספק כי פעילות מסוג זה מעבירה מסר: יש כאן עשייה ייחודית, שווה להיחשף אליה, כדאי לשאוב השראה ויש בכך גם תועלת. בשבוע מסוג זה אנו למעשה מציעים לאמץ את העיצוב כצורת חשיבה וכהתנהלות, כדרך חיים ליחיד ולכלל.
ואם מנסים לפצח את חידת הישראליות – נראה לי כי יצירתיות וחדשנות, פיתרונות חכמים, מקוריות וחשיבה 'מחוץ לקופסה' – אלו הדברים בהם תמיד הצטיינו ואלה היתרונות שיאפשרו לנו להתחרות ולהצליח בעולם של תרבות וכלכלה גלובלית, המספקת כח עבודה זול.
בזמר העברי כמו גם בעיצוב הישראלי – יש לנו במה להתגאות. זה טוב וראוי – וזה שלנו!

העיקר הבריאות!

צאו החוצה – "חדרי כושר" פתוחים לכל נמצאים שם בשבילכם.

רבים מאיתנו מנהלים אורח חיים, ש…איך לומר בעדינות, לא יכול להיחשב כבריא במיוחד! זה לא שאיננו יודעים שחשוב לקום מידי פעם מהכסא או לצאת לפעמים להליכה… רק שאיכשהו זה לא קורה ואת חדר הכושר אנו רואים בעיקר דרך חלון המכונית בדרך הביתה. ימים ארוכים מאוד בישיבה על הכסא במשרד, אוויר מזגנים חם מידי בחורף וקר מידי בקיץ, תאורה בוהקת של פלורסנטים, ארוחות חטופות, המבוססות על קפה ועוגיה/בורקס/שוקולד (תלוי מה יש), התארכות שעות העבודה אל הערב, שמסתיים בבהייה על מסכי טלביזיה/מחשב/טלפון חכם. זה 'התפריט' ממנו ניזונים רבים.

'חדרי כושר פתוחים' לציבור

'חדרי כושר פתוחים' לציבור

בעוד שבעבר חולי ותמותה נגרמו בעיקר ממחלות זיהומיות ומחסרים תזונתיים, בעידן השפע הסיבות הבולטות לחולי ולתמותה הן מחלות כרוניות, שנגרמות משני גורמים עיקריים: העדר פעילות גופנית ותזונה לקויה. אורח חיינו מאופיין בשפע ומגוון  מזונות מתועשים ומועשרים בחומרי טעם וכימיקלים. הללו, בשילוב עם חוסר פעילות גופנית, גורמים לנזק בריאותי כבר בילדות. כיום ניתן לראות הרבה יותר ילדים צעירים, בגיל הגן ובית הספר היסודי, שסובלים ממשקל יתר. מבוגרים עם אותה בעיה – הם מראה נפוץ עוד יותר. וכל זה קורה למרות שיש תחושה כי המודעות גבוהה, הידע רחב וחדרי הכושר קיימים כמעט בכל קניון ובכל שכונה.

עושים כושר במרחב הציבורי הפתוח

עושים כושר במרחב הציבורי הפתוח

חולון הכריזה כבר לפני מספר שנים על עצמה כ"עיר בריאה ומקיימת", הלוקחת אחריות על היבטים סביבתיים המשפיעים על בריאות האדם ומעודדת אורח חיים בריא כבר מהגיל הצעיר. תוכניות כמו חינוך לתזונה נכונה הופעלו בגני הילדים בעיר עוד לפני שהמדינה הכריזה על מזון בריא כנושא להתמקדות של מערכת החינוך. ימי בריאות, צעדות עירוניות והפנינג בריאות, חדרי כושר למבוגרים וכאלה המותאמים במיוחד לילדים – כל אלה ועוד מוצעים בעיר.
אולם אחד הדברים שנמצאנו כמועילים במיוחד הם מתקני הכושר הממוקמים כיום ברבים מהשטחים הציבוריים, בגינות ולצד מסלולי ההליכה. מדובר ב "חדרי כושר" פתוחים המיועדים לציבור הרחב ללא תשלום. המתקנים מתאימים מגיל 14 ומעלה, ומטרתם לעודד את כלל האוכלוסייה לשמור על הכושר הגופני ועל והבריאות.

לגוף ולנשמה

לגוף ולנשמה

מסקר שערכנו עולה כי הרבה מאוד אנשים משתמשים במתקנים וצועדים במסלולי ההליכה, הן בקבוצות והן כיחידים. השמירה על הכושר הופכת לסוג של בילוי אישי, זוגי וחברתי. ביקוש רב לסוג פעילות זה ניתן לראות בקרב גמלאים (צעירים יותר או צעירים פחות), אשר בניגוד להנחה המקובלת, הינם אנשים עסוקים ביותר – שדואגים למלא את זמנם בשורה של פעילויות, שבשלב מוקדם יותר בחיים – הוזנחו קצת. אחד הנושאים המעסיקים אוכלוסיה זאת הוא איך לשמור על היכולות הפיזיות והמנטאליות גם בגיל מתקדם, שהיום ממש כבר לא נתפס כסוף הדרך, אלא כתחילתה של דרך חדשה. אגב, בחולון הוקצו שני אזורים למתקני כושר המיועדים לנכים, האחד בגן המרכזי של חולון – גן הרצל בקטע שבין רחוב ההסתדרות לרחוב חומה ומגדל, והשני בגן שומרון, בסמיכות לתיאטרון חולון ול'בית להיות', וזאת מתוך מחשבה על עיר נגישה לכולם.

אני מזמינה גם את בני הנוער בזמנם החופשי, את האימהות המלוות את הילדים הצעירים לגינה, את ההורים שילדיהם קצת גדלו וכבר יש להם יותר זמן לעצמם ובעצם את כולם – לצאת החוצה, לקחת נשימה עמוקה של אוויר חורפי ומרענן ולהתחיל לנוע.

זה בריא לגוף והכרחי לנפש.

למפות העיר וביניהן: מפות מתקני כושר, שבילי אופניים, גני סיפור ועוד –  לחצו כאן.