עיר ילדים

תנו לגדול בשקט

צילומים: טל קרישנבאום

צילומים: טל קירשנבאום

עכשיו שקט. הכריזו על חזרה לשגרה, אני בטוחה שרבים שואלים את עצמם: זה אמיתי?, כמה זמן זה יימשך?

בראשית חודש יולי, שנראה עכשיו כמו לפני נצח, ערכנו כנס ייחודי, ראשון מסוגו בהשתתפות אנשי מקצוע ממגוון תחומים וארגונים. הנושא היה: הכנת תכנית אב לילדים ונוער בחולון. הרעיון הוא למנף את העשייה הענפה והמגוונת המתרחשת בחולון כבר למעלה משני עשורים לכדי תכנית מובנית שתאפשר ל"עיר הילדים" לעלות מדרגה.

ימים ספורים לאחר אותו כנס (אשר עליו ועל התהליך בכללו אפרט בפוסט נפרד) פרץ מבצע 'צוק איתן'. בבת אחת דחק המצב את העיסוקים האחרים. ואני, שבמהלך עבודתי היומיומית עוסקת ללא הרף ברעיונות ובמחשבות על הילדים ועל מה שאנו יכולים לעשות למענם כדי להפוך את ילדותם למרתקת, מעשירה, מעצימה יותר, חשתי בעוצמה רבה עד כמה לא פשוט להיות ילד בישראל.

במהלך המבצע עלו בי זיכרונות מילדותי שלי, בישוב בשרון, על גבול קלקיליה בימי מלחמת ששת הימים כשחפרנו שוחה בחצר והתחבאנו בתוכה בשעות לילה. מסביבנו ראינו פצצות ואורות מרצדים ונדמה היה שתיכף נופל עלינו משהו. זכורים לי היטב הפחד ותחושת הסכנה המוחשית. זיכרון הילדות הזה מלווה אותי וחוזר אלי בימים אלה. אני חושבת על ילדים, שחיים תחת פחד מתמיד בדרום הארץ וגם על הקטנטנים כאן במרכז, תינוקות בני חודשים ספורים, שנה, שנתיים ושלוש, בגיל של נכדי, אשר נתלשים ממיטותיהם או ממשחקיהם ומובלים על ידי הוריהם אל הממ"ד או המקלט או חדר המדרגות 'הכי מוגן שיש'.

אני חושבת על ההתלבטויות הקטנות לכאורה המלוות אימהות ואבות צעירים – לצאת מהבית? לסכן את הילד? לתת לו לישון אתי? להשאיר בעגלה ולשבש את מה שכבר למד והפנים? ואם לא אשמע את האזעקה?

ואני שואלת את עצמי איך כל זה ישפיע על הילדים הללו? אני משוכנעת שמשהו מכל זה משאיר חותם. ומצד שני הרי כוח החיים חזק כל כך וחוויות חיוביות – סופן שידחיקו מהזיכרון את רגעי האימה, אני מקווה.

כדי לסייע ולו במעט לילדי חולון ולהוריהם, נערכנו בזריזות להפעלות יומיומיות בשני מרכזים בעיר: במדיטק ובתיאטרון חולון. מסתבר שהצורך עצום, אנשים פשוט השתוקקו לצאת מהבית, ליהנות משעה של פעילות, להיות עם אנשים אחרים, במקום שהוא יחסית עוטף ובטוח. כל מוסדות התרבות שלנו פעלו במהלך המבצע וכמובן גם כעת וכדאי באמת למי שטרם ביקר לבוא, בזמן שנותר מהחופש הגדול, וליהנות ממה שיש לחולון להציע: במוזיאון הילדים, במרכז תיאטרון בובות, במוזיאון הקומיקס, במדיטק, הסינמטק והספריות, במוזיאון העיצוב ועכשיו גם אפשר לחזור ולצאת החוצה אל גני הסיפור. בימים אלה נפתח להרצה גם מרכז ייחודי להורים ולפעוטות – טיפ טף. המקום מוכוון כל כולו אל הגיל הכי צעיר, מלידה ועד שלוש. השקענו במיטב העיצוב, חשבנו על כל פרט וגם עולם התוכן החינוכי מעשיר במיוחד.

כל המקומות הללו נועדו באמת להפוך את הילדות של ילדי חולון וישראל למשהו טוב יותר, מעניין, איכותי ומהנה.

מי ייתן ובאמת יתנו לילדים לגדול בשקט.

מודעות פרסומת

'טיפ טף' – מקום חדש שיהפוך לכם את ההורות לחוויה מתגמלת

מצגת זאת דורשת JavaScript.

"אני כל כך אוהבת אותו, אבל הוא לא מפסיק לבכות, אני לא בטוחה למה ומנסה להבין מה הוא רוצה, אני נותנת לו משחק, מדברת אתו, מנסה להצחיק ובסוף שנינו בוכים, ביחד". כך סיפרה לי לאחרונה אם צעירה. היא כל כך חיכתה לתינוק שלה, התרגשה, דמיינה כיצד זה ייראה, ראתה את עצמה מבלה אתו, מחבקת, צוחקת וכל כך נהנית ומשהו פשוט לא מסתדר.

היום כבר לא בושה לומר ולהודות: גם להיות אמא ואבא – אפשר וצריך ללמוד. האינסטינקטים ההוריים לא תמיד שם בשביל להנחות אותנו וגם בתחום הלכאורה מאוד טבעי הזה – אפשר להשתפר וליהנות יותר.

לפני ימים אחדים וכחלק מתהליך ההכנה לקראת פתיחתו של 'טיפ טף' – מרכז חדש להורים וילדיהם הקטנטנים (לידה – גיל 3), שאנו מקימים בחולון, האזנתי יחד עם אנשי חינוך להרצאתה של פרופ' פנינה קליין. תורתה של פרופ' קליין בתחום הגיל הרך היא שעומדת בבסיס המרכז החדש.

אחד העקרונות החשובים אודותיהם פרופ' קליין מדברת הוא הורות כחוויה מהנה, משמחת ומעצימה הן להורים והן לילדים. מניסיוני כאם ומניסיונם של אחרים סביבי, אני יודעת שעם כל הכוונות הטובות, זה לעתים ממש לא כך. עם הולדתם של הילד או הילדה הבכורים, מגלים הורים רבים עולם שלם של התלבטויות ושאלות.

בהרצאתה האירה פרופ' קליין כמה מהדילמות ומהאתגרים, עמם מתמודדים הורים צעירים, לצד הדרכים והפתרונות שיציע המרכז להורים :

כיצד לעודד את ההורה ולתת לו תחושת יכולת? כיצד לתת תחושת יכולת לילד? איך מציבים גבולות אך גם גורמים לילד לחוש שאוהבים אותו? כיצד מתכננים נכון פעילות עם הילדים? מהי בכלל פעילות 'מותאמת' לילד שלנו? כיצד הופכים את הפעילות עם הילדים ל"כדאית"? מהו "תפריט מנטלי"?, איך מלמדים ילדים דברים חדשים, בקצב שלהם, מבלי לכפות עליהם דרך פעולה ובאופן המאפשר להם לטעות? כיצד כהורים אנו מתווכים מציאות, משחק או כל דבר אחר – לילדינו? כמה זמן אנו מקדישים לפעילות ממוקדת עם הילדים ללא הסחות ופעולות מקבילות? כיצד לתכנן פעילות עם ילדינו? כיצד ההתנהלות עם הפעוטות משפיעה על הטווח הארוך, על התפתחותם והצלחותיהם? מה השאיפות שלנו לגבי ילדינו? איך עושים את הדבר הנכון בזמן הנכון מבלי להקדים את המאוחר מבחינת צרכי הילד? איך מכינים ילד למציאות תחרותית, הישגית ולעתים מאכזבת מבלי ליצור לו בעצמינו עולם כזה?

במסגרת ההרצאה הוקרנו בפנינו מספר סרטונים, העוקבים אחר תהליך ההדרכה של ההורים על פי שיטת פרופ' קליין. יתרון הסרטונים הוא ביכולת להראות באופן מוחשי וויזואלי איך דפוסי התנהגות משתנים אצל הילד והוריו, בעקבות תהליך למידה והכוונה. באמצעות הסרטים הודגמו כמה מקווי היסוד לאורם פועלת השיטה.

ואלו מקצת מהעקרונות, ממש על קצה המזלג:

לכל התינוקות יש צורך להיות נאהבים ולהיות עם אדם השמח להיות עמהם. תנו לתינוק לחוש ולדעת שאתם אוהבים אותו, החזיקו אותו קרוב אליכם, תיהנו ממנו.

תנו לעצמכם את ההזדמנות להשקיע בילדכם וליהנות ממנו. ראו כמה אתם חשובים לו ומיוחדים בעיניו, עד כמה הוא זקוק לכם ואוהב אתכם יותר מאשר את האחרים.

תחושות חיוביות פותחות את הדלת לגדילה רגשית, חברתית ושכלית תוך תחושת אמון וקשר לאנשים.

תנו לילדיכם את מלוא ההזדמנות להתפתח כדי שיחד אתכם יוכל לחיות חיים מלאים וטובים יותר.

סקרנים? רוצים לדעת יותר? לשאול עוד שאלות ולקבל כיוונים חדשים? בקרוב במרכז החדש. יש למה לחכות.

תכנון ועיצוב המרכז – משרד ענת הרמן-וינציגסטר אדריכלות ועיצוב פנים.

'טיפּ' לטף – שם זמני

מרכז למידה ובילוי חדש לפעוטות עד גיל שלוש והוריהם ייפתח בקרוב בחולון – עיר הילדים

לא כל כך מזמן, כשאני וחברותי גידלנו את ילדינו, היינו אנו, האימהות הצעירות 'יורדות למטה', אל חצר הבניין או אל הגינה הציבורית ומוצאות שם זו את זו, משוחחות, מתייעצות, חולקות בקשיים ונעזרות אחת בשנייה. היה לנו גם את ספר ההדרכה המיתולוגי של ד"ר ספוק. בנוסף, המשפחה המורחבת, האימהות, הסבתות והדודות היו גם הן מקור לא אכזב לידע ולתמיכה.

כיום, אנשים ספונים יותר בבתיהם, פחות מכירים את שכניהם, לא תמיד גרים בקרבת ההורים, וגם הסבתות של היום הן בהרבה מקרים נשות קריירה עסוקות ופעילות…

מנגד אנו חיים בעידן של הצפת מידע. באתרי אינטרנט, בבלוגים, בפורומים ניתן למצוא עצות, חלקן מקצועיות, אחרות מבוססות על ניסיון אישי וכמספר המייעצים – כך גדל הבלבול. לא אחת חשים הורים טריים עוד יותר נבוכים לאור כל ההיצע הזה.

במסגרת שיתוף הציבור בתהליך ריענון החזון העירוני של חולון, וכן בקבוצות מיקוד עם צעירים ובהזדמנויות נוספות עלה באופן בולט צורך ורצון של הורים צעירים ליצור מקום מפגש חברתי, שיהווה גם מרכז העשרה להורים עצמם וייתן הזדמנות לבילוי מהנה ומפתח עם התינוקות והפעוטות. "במרכז כזה", ציינו הורים צעירים, "ניתן להיפגש ולהתלבט יחד עם אנשים בגילנו ובמצבנו בנושאי גידול הילדים, חינוכם, הקשיים והדילמות. באותה הזדמנות אם ניתן לקבל איזושהי הנחיה מקצועית, שעושה סדר בעולם של אתגרים חדשים – מה טוב".

הדמייה ממוחשבת של המרכז לגיל הרך - מתחם חנקין, חולון

בחולון, עיר הילדים, שהינה גם 'עיר ההורים', השקענו מחשבה רבה במציאת מענים מתאימים לילדים. אולם, מזה זמן שחשנו שעדיין לא 'כיסינו' בצורה מיטבית את הגיל הכי צעיר – מלידה ועד גיל שנתיים-שלוש. יותר ויותר מחקרים מדגישים את החשיבות העצומה של ההתפתחות דווקא בגיל הצעיר הזה ואת ההשפעה הרבה שיש להשקעה בקטנטנים – על כל חייהם והתפתחותם.

כדי לתת מענה מקצועי בתחום זה, פניתי לפרופסור פנינה קליין, כלת פרס ישראל בתחום החינוך לגיל הרך, אשר פיתחה מודל הנותן מענה לשאלה: למה זקוקים ילדים בגיל הרך כדי להתפתח בצורה אופטימאלית? מודל זה מתייחס למרכיבים רגשיים והוראתיים באינטראקציה שבין המבוגרים לבין הילדים. המודל הוא מודל MISC שמטרתו ארוכת הטווח היא טיפוח ילד חכם ורגיש יותר More Intelligent and Sensitive (Socially Competent) Child. המטרה קצרת הטווח שמציב המודל היא לטפח במבוגרים, המתווכים את העולם הסובב את הילד, יכולת להיות רגישים ומותאמים אל הילדים שבטיפולם כדי שיוכלו לקדם את התפתחותם.

בימים אלה אנו מצויים בעיצומו של תהליך הקמתו של מרכז חדש לקטנטנים מגיל אפס ועד שלוש והוריהם, אשר בו ימצאו ההורים הצעירים "שותפים לגורל", צעירים כמותם, המתמודדים עם השמחה הגדולה והאושר של הולדת ילד לצד הקשיים והאתגרים הכרוכים בכך. שם יוכלו לבלות עם הקטנטנים וללמוד "כיצד עושים זאת טוב יתר".

הדמייה ממוחשבת של המרכז לגיל הרך - מתחם חנקין, חולון

המרכז החדש, שטרם מצאנו לו שם קולע ומוצלח (אם יש לכם רעיונות אתם מוזמנים להציע…) יקיים פעילויות מובנות וחופשיות, שתכליתן עידוד והעצמה של הורים לתינוקות ופעוטות ומתן מידע אמין, מבוסס מחקרית בנושאים הנוגעים להתפתחות הילד.

המרכז יאפשר להורים להבין את החשיבות העצומה של התנהגותם כהורים ואת פוטנציאל ההשפעה שלהם על התנהגות והתפתחות ילדם. הם יקבלו עידוד ותמיכה, אשר יאפשרו להם להירגע וליהנות מהאינטראקציה הטבעית, המתאימה ביותר להם ולילדם. הם ילמדו ל"קרוא" ולהבין את איתותי הילד, יפתחו רגישות והענות לצרכי הילד, תוך התאמה לצרכי ההורה, במסגרת תנאי חייו ותרבותו, ויבינו טוב יותר את המאפיינים החושיים וההתנהגותיים המולדים של הילד. וזה רק על קצה המזלג. כל זה יתרחש בסביבה, המעוצבת ומותאמת בצורה מיטבית לתפיסת העולם הפדגוגית ולמטרות המרכז, תוך שימוש בתפאורה, ריהוט, חפצים, משחקים ואמצעים אינטראקטיביים חדשניים, בטוחים ומרגיעים במיוחד.

זמן איכות כבר אמרנו?

יש למה לחכות!

תכנון ועיצוב המרכז – משרד ענת הרמן-וינציגסטר אדריכלות ועיצוב פנים.

העיר כסביבת למידה וכסוכן שינוי חינוכי

במניפסט החינוכי "משנים פרדיגמה – מאינטואיציה למדע" (2013) מפנה פרופ' דוד חן זרקור אל הגורמים למשבר החינוך בארץ ובעולם ומעלה מספר הצעות להחלת שינויים מרחיקי לכת הן בתפיסה והן במעשה. בין היתר מצביע פרופ' חן על הצורך במעבר מבית ספר (כמוסד המארגן את מקום וזמן הלמידה כיום) למערכת למידה (שהינה שותפות של המשפחה, בית הספר וסוכני ידע חברתיים). בית הספר, טוען פרופ' חן, הוא רק מרכיב אחד במערכת הלמידה, אשר פועל לצד הגורמים הנוספים: 'הבית', 'מרכזי התמחות ו'סוכני ידע שונים'.

בלשי עיצוב במוזיאון העיצוב חולון. צילום: מיכל בן צבי שפיגל

בלשי עיצוב במוזיאון העיצוב חולון. צילום: מיכל בן צבי שפיגל

לא במקרה הפך החינוך לאחד הנושאים המעוררים כיום דיון ציבורי סוער. הידע האנושי הולך ומתעצם בקצב מסחרחר, שלא דומה לשום דבר שהכרנו בעבר. אנו עומדים בפני אתגר לא פשוט כיצד להדביק את הפער בין יכולתו של הפרט להכיל ידע, להתחדש ולהתעדכן כל העת, לבין ידע עצום, המועבר באמצעים ההולכים ומתרבים, באופן מתסכל, שלא לומר מאיים על הפרט. אם תוסיפו לכך את השונות האישית והתרבותית, הנובעת מהבדלי רקע, משאבים, נגישות ואפשרויות – וכך אנו נותרים עם ציבור רחב למדי של 'בלתי מתאימים', בוגרי ופליטי מערכת החינוך, אשר לא יוכלו לעבור את משוכת "ההצלחה" וההכרה החברתית, דבר שיש לו משמעויות אדירות על החברה ועל עתידה.ולכן, בקרב אנשי חינוך ואקדמיה, כמו גם בציבור הרחב, מתבססת ההכרה כי שינוי הוא הכרחי. השאלה היא איזה שינוי ומהם הדברים הנכונים לעשות. מדי מספר שנים 'עולה לגדולה' תכנית, רפורמה, פתרון קסם כזה או אחר ונדמה כי אובדן הדרך נעשה רק חמור יותר.

השאלות והכיוונים המוצעים, ובעיקר החיפוש אחר תהליכי חינוך איכותיים, מעמיקים ומשמעותיים יותר, מעוררים בי לא אחת את התחושה כי באופן כמעט אינטואיטיבי הקדמנו בחולון את זמננו ו'זרענו את הזרעים' להפיכת העיר כולה למערכת חינוך אחת גדולה ומקיפה, ואת הסביבה הפיזית והתרבותית – הפכנו לסוכן שינוי בפועל.

חווייה ולמידה במוזיאון הילדים חולון. צילום: טל קירשנבאום

חווייה ולמידה במוזיאון הילדים חולון. צילום: טל קירשנבאום

למה הכוונה? כיום שומעים יותר ויותר את המושגים: 'למידה משמעותית', למידה חווייתית, למידה תוך שיתוף הפרט, למידה מתוך התנסות וחוויה בין אישית, ואני חייבת לומר כי כל המרכיבים הללו עמדו ביסוד המוסדות, שהקמנו כבר לפני עשר ועשרים שנה. נכון הוא שלא הגענו מהתיאוריה למעשה, אבל בדיעבד אפשר לומר שהמעשים שלנו משתלבים באופן כמעט מושלם בתיאוריה.אם ניקח לדוגמא את מוזיאון הילדים הישראלי, אותו הגינו כמעט לפני שני עשורים, מדובר לכאורה באתר בילוי והעשרה ומוקד עניין לילדים, אולם שלא במקרה נקרא מוזיאון. מדובר במקום האוצר בתוכו 'תצוגה' של ערכים, תפישות עולם, מחשבות אנושיות על טבע האדם ועל בני אדם כיצורים חברתיים. וכך הילד, אשר יוצא במהלך הביקור במוזיאון למסע בעקבות החייזרים למשל, למעשה יוצא למסע אל עצמו. הוא שואל את עצמו מי הוא ואיך הוא משתלב בסביבתו האנושית, בודק היכן עוברים גבולותיו שלו והיכן מתחיל האחר. הוא נפתח לחשיבה על ערכים כמו ערך האדם באשר הוא, קבלת השונה, שיתוף פעולה ועוד. ועל כן, מוזיאון הילדים הוא בעיני סמן, המשקף את הכיוון אליו פונה המערכת החברתית והחינוכית כיום.

יצירה ויצירתיות במוזיאון. צילום הדר קמחי

יצירה ויצירתיות במוזיאון. צילום: הדר קמחי

מוזיאון זה, ואלה שהוקמו בחולון בהמשך, מציעים לדור הצעיר חינוך במובן הכי מעמיק של המילה. הם חושפים את הילדים אל שלושת 'ענפי החינוך', המקנים לדור הצעיר את מה שפרופ' חן מכנה: מיטב הידע האנושי, מעין גרסה מודרנית של אפלטון שביקש להקנות לצעירים את האמת (מדע), את היופי (אמנות) ואת הצדק (מוסר).זה מתרחש במוזיאונים פתוחים, המהווים חלק בלתי נפרד מנופה של העיר, עם פיסול סביבתי בהשראת ספרות ילדים קלאסית שב'גני הסיפור' של חולון, וכמובן גם בתוך מבני הציבור והתרבות כמו למשל מוזיאון הקומיקס, מוזיאון העיצוב, המרכז לתיאטרון בובות או המרכז לאמנות דיגיטלית. בכל האתרים הללו המבקר הצעיר עובר תהליך חינוכי הכולל קבלת מידע, שאלת שאלות, התלבטות, התנסות, כולל בידיו שלו, חשיבה וגילוי ועוד. כמובןמבלי שנקרא לכך למידה. וזו הרי הלמידה היעילה ביותר. המוזיאונים ומרכזי התרבות הינם סוכני שינוי חינוכיים מובהקים, אשר לדעתי יותר ויותר ימצאו עצמם מהדקים את החיבור שלהם לקהילה ולחברה בה הם פועלים, אם זה במסגרת פעילות חינוכית פורמלית הקיימת כבר כיום עם מערכת החינוך הפורמלי ואם זה בקשר ישיר מול צרכני התרבות והידע, באמצעות הפלטפורמות האינטרנטיות, שזה להבנתי רק ילך ויתרחב.

תיאטרון בובות

אפיה? כימיה? אמנות? הכל ועוד במרכז לתיאטרון בובות חולון.

יתרונה של עיר כמו חולון הוא ביכולתה להפוך אתרים כאלה לחלק בלתי נפרד מהתהליך החינוכי הכולל. יש בהם את משאבי הידע האנושי, הם במהותם ספקי חוויה משמעותית אישית וגם מזמנים חוויה חברתית משותפת. ולכן כשהגדרנו מחדש את החזון העירוני של 'חולון – עיר הילדים', זכה נושא החינוך לכותרת: חינוך – כי כל ילדה וילד חשובים. ובטקסט החזון, אותו גיבשנו וחידשנו לאחרונה בשיתוף הציבור הרחב, הגדרנו גם מי אנחנו ולאן אנו שואפים. וכך כתבנו: "חולון הינה מרחב חינוך ולמידה אחד כולל, בו נרתמים כל גורמי החינוך, התרבות, ההעשרה והפנאי לטיפוח הילד ולהפיכתו לבוגר משכיל, נאור, ערכי, תורם לחברה, לקהילה ולמדינה, הממצה את מלוא יכולותיו, כישוריו האישיים, הייחודיים והחברתיים ומגיע להישגים ולמצוינות אישית". דומני כי בדיוק לכך מכוונים אלה המבקשים להוביל את החינוך במדינה אל דרך חדשה.

על הטמעת חדשנות וחידושים בניהול מוניציפאלי

את המושגים: חדשנות, יוזמה, הובלת שינוי ופריצת דרך נהוג לייחס למגזר הפרטי, העסקי, המדעי. ואילו אני, לאחר 20 שנה בתפקיד מנכ"לית עירייה, המצטרפות למספר לא מבוטל של שנים בתפקידים נוספים במגזר הציבורי, אומרת בלא מעט סיפוק וגאווה: מושגים אלו יכולים וצריכים להנחות גם את המנהלים במגזר הציבורי בכלל ובמגזר המוניציפאלי בפרט.
מניסיוננו בחולון אני יכולה להעיד שאם אתה מאמין ובטוח בצורך וביכולת לחדש, תצליח לסחוף אחריך ציבור הולך וגדל. תחילה, כפי שנטען ב'מודל הפצת החדשנות' של רוג'רס, יאמצו את החידושים אלה המכונים על ידי רוג'רס "החדשניים" (innovators), אותם מנהלים ועובדים שמטבעם נוטים לקבל בקלות יחסית שינויים, "קופצים אל המים" בהתלהבות ואפילו אוהבים את השינוי מעצם היותו כזה, עם האתגר שבו, עם הסקרנות וההתרגשות שהוא מעורר.  אחרי אלה, שהינם מעטים באופן יחסי, יצטרפו "המאמצים המוקדמים" (early adopters ), אותם מנהלים ועובדים שקצת חוששים אמנם, אך לאחר שהקבוצה הראשונה אימצה את השינוי, מוכנים ללמוד מניסיונם של אחרים ו"לטבול את הרגלים במים".  בשלב הבא לאחר 'החלוצים', תגיע גם המאסה הגדולה יותר, מה שרוג'רס מכנה "הרוב המקדים" (early majority) – אלו שכבר רואים את היתרונות שהוטמעו ומומשו על ידי אחרים ומצטרפים די מהר. בשלב הבא יגיע גם "הרוב המאחר" ( late majority ) – גם הללו קבוצה גדולה יחסית ומשמעותית שכעת מוכנה "להצטרף לחגיגה". ולבסוף, ישנם מעטים, שעבורם עדיין כל שינוי וחידוש הינם קשים מאוד, והללו אולי לעולם לא יאמצו את החידוש או יאמצו אותו באין ברירה ותחת סוג של מחאה. אלה הם "המאחרים באימוץ" (laggards), שבסופו של תהליך הופכים לשוליים מבחינת כמות והשפעה.
אני נוכחתי לדעת כי המודל הזה, מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. אנו יכולים לראות זאת בצורה ממש בולטת באימוץ חידושים טכנולוגיים: תמיד נמצא את ה"משוגעים לדבר", שאצלם נראה את הגאג'טים הכי מתקדמים שאך יצאו לשוק, הם אלה שייהנו מגילוי כל הפונקציות החדשות, אלו שצריך ואלו שלא בהכרח. רק לאחר זמן נתחיל לראות את יתר הציבור מאמץ, תחילה בהיסוס, ובהמשך בטבעיות הולכת וגדלה את מה שתחילה היה מתאים רק לאותם מביני דבר. ולבסוף גם 'המכשיר הפלאי' של אתמול הופך לנחלת הכלל של היום, כלי טבעי של כל ילד, שלא לומר תינוק. ידוע כי כיום עוללים בני מספר חודשים בלבד מבצעים בשיא הטבעיות את תנועת ההחלקה עם האצבע על המסך, תנועה שכל מי שנולד לפני שנות האלפיים – צריך היה ללמוד.
אלא שחדשנות טכנולוגית היא בעיני רק היבט אחד ולאו דווקא החשוב ביותר. הטכנולוגיה היא אמצעי שצריך להקל עלינו לאמץ חדשנות בחשיבה, חדשנות ברעיונות, חדשנות בתפיסות ובשיטות. צריך להבין שכל דבר חדש הוא בעל פוטנציאל להיתפס כמאיים, משהו המערער את תחושת הביטחון והשרידות. רוב בני האדם ייטו להיאחז במוכר ובידוע להם, אולם אם נדע לקרב את החידוש  אל בני האדם, אם נשכיל ללוות, לעודד ולתמוך, נוכל לגרום גם למסתייגים –להתיידד עם החידוש ואולי אפילו לחבבו.
תקשוב בגני ילדים (2)להלן מספר דוגמאות, חלקן כבר הפכו לנחלת הכלל ואחרות עוד בשלבי הטמעה ואימוץ:
כיום לכל עסק, לכל מיזם ולכל ארגון עסקי או ציבורי יש חזון. אולם הגדרת חזון לעיר ולעירייה בישראל לפני למעלה מעשרים שנה– היתה לחלוטין עניין נדיר, כמעט בלתי קיים. הרעיון שגוף בירוקרטי, המצופה לתת מספר שירותים בסיסיים יחליט פתאום שבעצם הוא מגדיר לעצמו מה הוא רוצה להיות, במה הוא רוצה להצטיין ובאיזה אופן הוא שונה מכל האחרים – נחשב רעיון יומרני למדי, שלא לומר בלתי מציאותי.  יתרה מכך המחשבה שאפשר להתמקד בנושא כמו 'עיר הילדים', ולהגיד זה הכוכב לאורו אנו הולכים, ובהשראתו אנו מכוונים את התוכניות והמשאבים היתה כמעט בלתי נתפסת. החששות, הביקורת, חוסר האמון בנחיצות הדבר, היו במבט לאחור – כמעט מצופים, שלא לומר טבעיים. היתה כאן מהפיכה חשיבתית, לא פחות. העובדה שהיא הצליחה ובעקבות חולון הלכו ערים רבות נבעה מאמונה בדרך, מנחישות ומעקביות, שאט אט גרמה למעגלי במצטרפים ללכת ולהתרחב: מנהלים בכירים, מנהלים בדרגי הביניים, עובדים מעורבים ועובדים מן השורה, תושבים מעורבים, תושבים בכלל, תושבי ערים אחרות, מובילי דעה ואנשי תקשורת, מבקרים, אנשי מקצוע ובסופו של דבר משהו מופשט שנהוג לכנות "הציבור" או "דעת הקהל".
דוגמה אחרת היא שיתוף ציבור בתהליך קהלת החלטות באמצעות פלטפורמות טכנולוגיות חדשות. מזה לא מעט שנים הולכת ומתבססת ההכרה כי קביעת מדיניות ציבורית ראוי שתישען על הבנת צרכי הציבור וציפיותיו, ושתהליך קבלת החלטות הנוגעות לאזרחים או תושבים יכלול שלבי שיתוף כאלה ואחרים של הציבור. כבר לפני מספר שנים קיימנו מפגשי ציבור מסוגים שונים וגם כיום אנו עושים זאת במסגרת הכנת תכנית מתאר חדשה לחולון. במקביל, לפני כשנה במסגרת תהליך ריענון החזון העירוני הקמנו אתר אינטרנט אינטראקטיבי בו הוזמן כל מי שחפץ בכך לתרום מרעיונותיו לחזון המתחדש. המטרה היתה לאפשר ל"חכמת ההמון" לעבוד. ואמנם מאות רעיונות הגיעו מהציבור, קיבלו תגובות והתייחסויות, וכיום הם חלק מהחזון המחודש ומיושמים במסגרת תכניות העבודה. אני מאמינה כי גם בעתיד אנו נמצא את הדרכים הטכנולוגיות להעלות נושאים לדיון הציבורי למשל ברשתות החברתיות. כמובן שהדבר יצריך חשיבה חדשה, כזו היודעת להכיל גם ביקורת, אפילו מחאה, אך גם יודעת ללמד את הציבור מהי ההזדמנות שנפתחה בפניו וכיצד מפיקים ממנה את המיטב. לי אין ספק כי מהר מן הצפוי הציבור יאמץ את האפשרויות החדשות, בדיוק כפי שכיום הולך ומתרחב השימוש ברשתות החברתיות כערוץ תקשורת משמעותי מול העירייה.
תקשוב בגני ילדים (4)ועוד דוגמא מן הזמן האחרון הוא התחום החינוכי. כיום ניתן כבר לראות בכתות ובגני ילדים אמצעי מיחשוב ומערכות לימוד מתוקשבות, אולם זה איננו לב העניין. כיום ברור ליותר ויותר אנשי מקצוע, מה שכבר מהווה תחושה די ברורה בציבור הרחב – מערכת החינוך ובית הספר במתכונתו המסורתית הולכים ומאבדים מיתרונותיהם. המורה כמקור ידע מחוויר לעומת ססגוניות מקורות המידע במרחב האינטרנטי ונשאלות השאלות הגדולות: מה מלמדים? איך מלמדים? כיצד עושים זאת נכון יותר? אחת התובנות היא הפיכת הלימוד למשמעותי לילד, הפיכת התלמיד לאקטיבי, יוזם ויצירתי בתהליך הלימוד, תוך חשיפתו לאמצעים טכנולוגיים מתקדמים וחיזוק מיומנויות חדשות אשר יידרשו ממנו בעתיד. זו גם הסיבה ששינון ומבחנים המבוססים על שינון נתפסים יותר ויותר כבלתי רלבנטיים. בימים אלה אנו מצויים בעיצומו של פיילוט בתשעה גני ילדים בחולון, בהם אנו משלבים את מיטב האמצעים הטכנולוגים המתקדמים ובכלל זה מחשבים, מקרנים וטאבלטים, אשר יהוו אמצעי להעצמת תהליכים פדגוגיים שאנו מבקשים לקדם. שילוב הטכנולוגיה נעשית בד בבד עם הכשרה וליווי ארוך טווח של צוות הגן – גננות וסייעות גם יחד. גם כאן שילוב הטכנולוגיה איננו ערך בפני עצמו, יש להבין ולחשוב לעומק מה בעצם רוצים להשיג באמצעותה. רק על בסיס הבנה זו אפשר וצריך לקרב את הצוותים ואת הילדים לאפשרויות החדשות הנפתחות בפניהם וליתרונות הגלומים בחידוש.

חשיפה למחול בגיל הרך והצעיר – צורך חברתי ותרבותי אמיתי

קונסרבטוריון 'פוינט פלוס' במרכז הפיס קריית שרת בחולון

קונסרבטוריון 'פוינט פלוס' במרכז הפיס קריית שרת בחולון

חשיפת הדור הצעיר כבר מהגיל הרך לתרבות המכונה, (לדעתי בטעות) 'תרבות גבוהה' וכחלק מכך לעולם המחול והתנועה – איננה בגדר הרצוי, אלא בגדר ההכרחי!

בימינו אנו כשהמושגים אינטליגנציה רגשית וריבוי אינטליגנציות הפכו לשגורים בפי כל ואין מחלוקת על כך שמיומנויות של תקשורת תוך אישית ובין אישית הנן מפתח להצלחה בחיים ולמיצוי פוטנציאל – היינו מצפים כי חינוך וחשיפה לתרבות ואמנות יהפוך למובן מאליו ולמציאות חיינו וחיי ילדינו. אלא שלצערנו, אולי בשל האתגרים הרבים והקשיים עמם מתמודדת מערכת החינוך – לא נראה כי הופנמה החשיבות שבחשיפת ילדים כבר מהגיל הרך לתרבות ואמנות בכלל ולתחומים ספציפיים כמו מחול ותנועה בפרט.

כמעט כולנו זוכרים כמה היו קסומות אותן שעות ריתמוסיקה בגן הילדים. כיום, שעה שבועית זו הופכת נדירה יותר ויותר אפילו בגן הילדים. כמובן שבשעות המצומצמות שניתנות לילדים בבית הספר היסודי – אין כלל לצפות ללימוד של מחול ותנועה, ואפילו חשיפה לתחום זה – כצופים בלבד – איננה נחלת כל תלמיד ותלמידה.
בעיני חשיפת הדור הצעיר כבר מהגיל הרך לתרבות המכונה, (לדעתי בטעות) 'תרבות גבוהה' וכחלק מכך לעולם המחול והתנועה – איננה בגדר הרצוי, אלא בגדר ההכרחי! עולם היצירה, התרבות והאמנות חייב להיות נגיש לכל ילד ולכל ילדה.
יש לכך הסברים ונימוקים מקצועיים רבים, הבאים מתורות שונות ומגוונות: מעולם הפסיכולוגיה והחינוך, ממדעי החברה וממחקר התרבות וכמובן שמעולם המחול והתנועה.

מחול כחווייה מעצימה

מחול כחווייה מעצימה

די לצפות בילדים בני הארבע והחמש במופעי סיום השנה, אשר התקיימו לאחרונה במסגרות החינוך הבלתי פורמאלי, הספורט והפנאי – כדי לחוש את הערך הרב, בו זוכה אותו מיעוט של ילדים, שהתמזל מזלו וחווה למידה וחשיפה למחול. מדובר בחוויה תרבותית ראשונית המעצימה את הילדים, מחברת אותם לאנרגיות ולכוחות פנימיים, נותנת להם אפשרות לחבר בין גוף ונפש, מעניקה להם עוצמה, שרק בשנים הבאות הם יבינו אותה.

מערכות החינוך מתמודדות עם קשיים שלא ידעו בעבר, יותר ילדים מאובחנים כבעלי קשיי ריכוז וקשב, המשמעת וכללי 'עשה' ו'אל תעשה', שהיו חדים וברורים יותר בעבר, הפכו עמומים, הסמכות ההורית אף היא נמצאת במשבר והילדים – חשופים לאינספור גירויים ומסיחי דעת ועסוקים בפעילות פאסיבית מול מסכים, בתוך הבתים, עם פחות תנועה ותקשורת ישירה.

וכאנטי תיזה לכך, נחזור לרגע אל אותו ילד או אותה ילדה נרגשים, כשהאור על הבמה נדלק והם נדרשים ליישם את כל מה שלמדו, הפנימו ותרגלו, לגייס את כוחות הגוף והשכל ולשלב ביניהם, להפגין אומץ, להתרכז, לדייק, להקשיב, להסתכל לצדדים, להשתלב בקבוצה, להרגיש ולהביע – והם עומדים בכך – הרי אושר גדול הוא נחלתם.

בעולם בו אנו חיים אחת ההתמודדויות היומיומיות של כל אחד מאיתנו היא עם שפע עצום של מידע ויחד עם זאת גם עם הרבה אי ודאות, זה נכון במישור האישי, המשפחתי, זה נכון בעבודה, זה כל כך נכון ברמה הלאומית והציבורית. החלטות הן מורכבות, סבוכות ומחייבות יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה, מקוריות וחדשנות – ויחד עם זאת נדרשת הבנה של המסגרת ומגבלותיה, הבנת המציאות על שלל חוקיה הפורמאליים והבלתי פורמאליים. והמחול – הלוא הוא תמצית ההתנגשות הזאת לכאורה בין פרץ רגשי, יצירתיות ומקוריות לבין חוקים ומסגרת.
צופיה נהרין שואלת במבוא לספרה 'הזמנה למחול': "כיצד משלבים מתודיקה ויצירתיות, חופש יצירה וגבולות? התשובה לכך היא הליכה תמידית על חבל דק. היצירה מתרחשת  בין חופש ההתנסות מצד אחד לבין הגבולות שמציבים המורה והתלמידים מצד שני". (צופיה נהרין, 'הזמנה למחול', עמ' 16).

נראה אם כן שאין דרך להגזים בחשיבות שבפיתוח מיומנויות כאלה כבר מהגיל הרך.
"החשיבה היצירתית חורגת מעבר לגבולות האמנות. היא תורמת לחייו של האדם בכל תחום – בעבודה, ביחסים בין אישיים ובאושר האישי. התנועה היא דרך אחת מני רבות לפתח חשיבה יצירתית רחבה יותר". (שם, עמ' 16)

ועוד כותבת נהרין: "ריקוד הוא בראש ובראשונה מעשה חברתי. בני אדם מחזקים  את תחושת השייכות שלהם דרך הריקוד ומבטאים תחושות המשותפות לקבוצה: אהבה, שמחה, אבל, הם מבטאים עצמם כיחידים, ומתקשרים עם סביבתם". (שם, עמ' 13).

בית הספר למחול במרכז 'רעים' בחולון

בית הספר למחול במרכז 'רעים' בחולון

אם לא נדע ללמד את הילדים הצעירים את השפה הזו – אל נתפלא כי לא ידעו להבין אותה בבגרותם. אין להסתפק בחשיפת מתי המעט, המחוננים והכישרוניים במיוחד ואלה שיד הוריהם משגת – אל עולם המחול העשיר והמרתק כל כך. יש למצוא את הדרך להגיע אל כלל הילדים. הילדים של היום הם צרכני התרבות של מחר, הם הקהל, אותו נמצא ב"הרמות המסך" ו"המחולות הלוהטים" של השנים הבאות. אבל יותר מכך, הם גם האזרחים של המחר – שהיינו רוצים לראותם כנאורים, רחבי אופקים, בעלי כישורים אישיים וחברתיים כאלה – שהופכים את הפרטים ואת החברה בה הם חיים למשהו טוב יותר, ערכי ואיכותי יותר.

על פלורליזם, ילדים וחזון

כבר לפני שנים, כשלקחנו על עצמנו במסגרת החזון העירוני להיות 'עיר ילדים' או 'עיר גדולה לילדים' – היתה בכך התחייבות. התחייבנו לאפשר לילדים בכלל, ולילדים הגדלים בחולון בפרט – להתפתח, להרחיב אופקים ולהעמיק ידע. החלטנו לחשוף אותם לעולמות תרבות ויצירה אנושית, ובו בזמן להפוך אותם לאנשים חושבים, ערים לסביבתם ופתוחים לצורות חשיבה וסגנונות חיים מגוונים.

זו התפיסה המנחה אותנו מאז ועד היום. ולכן כל אחד ממוסדות התרבות שפועלים בעיר, פותח בפני מבוגרים וילדים חלון אל עולמות ידע ויצירה, ובו בזמן מפגיש את המבקרים עם תפיסות עולם, ערכים ואף ביקורת חברתית.
זה קורה באמצעות קריקטורות נשכניות במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, זה מתבטא במיצגי עיצוב חדשניים במוזיאון העיצוב, וזה בסיס קיומו של מוזיאון הילדים, המחנך לערכים כמו סובלנות, כיבוד האחר וקבלת השונה – כבר במסלולים לגיל הרך ביותר וכמובן במסלולי "הזמנה לשקט" ו"דיאלוג בחשיכה" המיועדים לבני נוער ולבוגרים.

קריקטורה של מישל קישקה

קריקטורה של מישל קישקה, שהוצגה במסגרת תערוכה שיזם חוג ההורים-פורום המשפחות השכולות למען שלום ופיוס. המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס חולון. ספטמבר 2009.

מתוך אותה גישה אנו מפעילים את מתחם המדיטק בשבתות, דבר אשר מוכיח את עצמו כמענה חשוב וצורך הכרחי עבור אלפי הורים וילדים, שזמן הפנאי היחידי שלהם הוא בסופי שבוע, ועל כן הם גודשים את המקום לבילוי משפחתי מעשיר – בהצגת תיאטרון איכותית, בקריאת ספרים ובמפגש חברתי נעים.

את הפתיחות הזאת ואת הרעיון שמותר להתווכח ואפשר לקיים דיון ואפילו מחלוקת, אך קודם כל מתוך ידע – אנו מטמיעים גם בחינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי.

חבר הנאמנים של "היברו יוניון קולג'" ב'בית להיות' להטמעת תודעת השואה ולקחיה בחולון.

חבר הנאמנים של "היברו יוניון קולג'" ב'בית להיות' להטמעת תודעת השואה ולקחיה בחולון.

החודש ביקרה בחולון משלחת מעניינת; נציגים של חבר הנאמנים של "היברו יוניון קולג'"- המכון למדעי היהדות שמכשיר רבנים (ורַבּות) ברוח היהדות המתקדמת (רפורמית). התלוו אליהם פרחי רבנות, סטודנטים צעירים מארה"ב, שאת שנת לימודיהם הראשונה הם מקיימים בירושלים. עבור כל המשתתפים זהו ביקורם הראשון בחולון. הם צפו במצגת מקיפה על העיר, סיירו באתריה המרכזיים, בקרו ב'בית להיות' להטמעת תודעת השואה ולקחיה, קראו את הסיפור "דירה להשכיר" באנגלית בגן סיפור ושוחחו על הקשיים לחיות חיים משותפים בארץ, ביקרו במוזיאון הילדים ושמעו על הקהילה הרפורמית החדשה בעיר ("קודש וחול") ועל הפעילות הענפה של התחדשות יהודית בחולון.

חברי המשלחת קוראים את דירה להשכיר' בגן הסיפור בחולון.

חברי המשלחת קוראים את דירה להשכיר' בגן הסיפור בחולון.

היהדות הרפורמית חיה את המושג "יש יותר מדרך אחת להיות יהודי". אנשיה, שמהווים למעשה את רוב העולם היהודי, בעיקר בצפון אמריקה, אינם מבינים מהו הפגם בבית קפה הפתוח בשבת. הם זועמים כשהם שומעים שנשים אינן יכולות לשיר בטקסים ממלכתיים או שתמונותיהן מוסרות מעל שלטי חוצות. עבורם, ישנו מגוון של אפשרויות הפתוחות בפני כל אחת ואחד, ואסור, לכפות דרך אחת על כולם. הם מאמינים במושג "עשה לך רב/ה" ולא מבינים כיצד רבנים, עובדי ציבור בישראל, אינם מהססים לדבר סרה בנבחרי הציבור.

אני אינני רפורמית, למעשה בילדותי התחנכתי בבית ספר דתי, אבל אני שמחה שיש דרכי מחשבה נוספות שהתפתחו בקהילות אחרות, ושיש לנו מה ללמוד מהן; אני מאמינה ב"איש באמונתו יחיה", ושחלק מהיותנו מדינה דמוקרטית היא היכולת לחיות ביחד, גוונים שונים, בכפיפה אחת. לו יהי.