מדיטק

היצירה האנושית, היצירה הטבעית

לאחר דורות של התפתחות התרבות האנושית על כל תחומיה – שב האדם ומחפש את הראשוני, הטבעי, את העל אנושי

לאחרונה נערך במדיטק בחולון כנס מרתק תחת הכותרת: "עדן מעשה אדם".

בכנס לקחו חלק אדריכלים, מתכננים ואנשי אקדמיה מהארץ ומהעולם, אשר דנו באתגרים החדשים עמם צריך האדם להתמודד בימינו. בין היתר סקרו המשתתפים את הצעדים הנעשים להפעלה ולשיקום מערכות אקולוגיות, פארקים וטבע עירוני, בארץ ובחו"ל. הייתה זו עבור כל הנוכחים הזדמנות להציץ לאופן שבו העתיד עשוי או עלול להראות.

כבר בצרפנו את המילים: "עדן" ו-"מעשה אדם" – נדמה כי לפנינו פרדוקס. ואכן, שנים ארוכות נדמה היה כי היצירה האנושית והיצירה הטבעית – לא יילכו יחדיו.

האדם, אשר גורש מגן העדן, ביקש ליצור לו באמצעות תבונתו וכישרונותיו הרבים – גן עדן חדש משלו. הוא למד והתפתח, התנסה והתקדם והגיע להישגים מופלאים.

אך ראה זה פלא – לאחר דורות של התפתחות התרבות האנושית על כל תחומיה – שב האדם ומחפש את הראשוני, הטבעי, את העל אנושי, יש יאמרו הרוחני, ואת הקשר אל – הטבע, האדמה, האוויר והמים – שנדמה כי מוצו, נוצלו וקצת נעלמו.

כיום, בעולם אורבאני, סינטטי, ווירטואלי – גוברת ההכרה בצורך, ומתגבר החיפוש, אחר הקשר הכפול: הקשר בין בני האדם לטבע והקשר בין בני האדם זה לזה. ויותר ויותר נראה כי אין האחד אפשרי ללא האחר. אנשים מחפשים קשר אנושי, התחברות, משמעות כחלק מזיקה למקום, לקהילה, לנוף.

הבנה זאת מולידה את התגייסותם של המוחות האנושיים הטובים ביותר ובעלי כושר היצירה וההמצאה הנפלא – להפנות את מאמציהם לחיפוש מחודש של הטבע ולהקצאת מקום של כבוד לשורשים – תרתי משמע – גם ובמיוחד – בעולם של אספלט ומציאות וירטואלית.

אנו בחולון הפכנו את היצירה האנושית, את התרבות, האמנות והעיצוב – לדגל ולהוויה יומיומית, לחלק בלתי נפרד ברמה הפיזית כמו גם באורח החיים. גיבשנו זהות מקומית ייחודית ויצרנו מוקד משיכה ועניין ואף זכינו להכרה ולהערכה מבית ומחוץ.

ודווקא משום כך – אנו מבינים כיום, יותר מבעבר, כי התשתית לכל, התשתית הראשונית והבסיסית ההולכת ונעלמת מחיינו – היא התשתית הטבעית, אותו מצע שבלעדיו לא היה האדם הולך ומתפתח והופך לאדון הארץ.

פארק החולות, אותו אנו מקדמים בחולון – הוא בדיוק הביטוי והדוגמה לתפיסה האומרת כי יש צורך וחשיבות עמוקה בשימור אוצרות הטבע דווקא בעולם אורבאני, תרבותי בו ההתערבות האנושית הפכה לחזות הכל כמעט.

וכך אנו כעיר שמיתגה עצמה ויצרה יש מאין וחרתה על דגלה תרבות ועיצוב – מבקשים לתת ביטוי למסר הקורא לאדם ולתרבות האנושית להתגייס לטובת כל מה שהיה כאן קודם.

דוגמא נקודתית אך משמעותית הינה פרוייקט שימור המינים המקוריים המאפיינים את חולות האזור תוך מיגור המינים הפולשים. החברה להגנת הטבע, העירייה ומערכת החינוך שלנו חברו יחדיו למשימה שכותרתה: "תלמידים עוקרים צמחים פולשניים ושומרים על חולות חולון". הילדים חווים מגע פיזי עם החול, עם הנוף, בידיהם שלהם עושים מעשה, מבינים את משמעות הפלישה הביולוגית ו"מרוויחים" חווייה, ידע, הבנה, נתינה ותרומה לסביבתם.

הפעולות מתועדות וישמשו בסיס לתהליך חינוכי מקיף, הנעשה במסגרת תכנון פארק עירוני.

אט אט אם כן התובנה לפיה הטבע והתרבות האנושית שרויים בעימות זה עם זה, מתחלפת בהבנה כי האדם והטבע הינם "רקמה אנושית חיה אחת".

כל מי שעוסק בהתוויית מדיניות ובתכנון עירוני יצטרך לתת דעתו על סוגיות אלה במידה הולכת ומתרחבת – פשוט כי אין לנו ברירה אחרת.

smallpolshim
DSCF6025_renamed_19802-small
נלחמים בפולשים ב"פארק החולות" בחולון. כ- 800 תלמידי חטיבות הביניים "ארן" ו"אלון" ותיכון "אילון" יצאו לאחרונה ל"פארק החולות" כדי לעקור את הצמח הפולש "טיונית  החולות". עם התפשטותם, דוחקים הצמחים הללו את מיני הצומח  והחי הטבעיים ומאיימים על בית הגידול הטבעי שלהם. המבצע,  שחשף את התלמידים לנושאים ערכיים הקשורים בשמירת הטבע, נערך בשיתוף עיריית חולון, מחלקת  החינוך, החברה להגנת הטבע והמשרד להגנת הסביבה.

במה אנחנו חזקים?

אנשים הם מקור ליצירה ולעשייה. תוצר אנושי היה בעבר וכמובן גם בהווה מקור עניין והתפעלות באינספור מקומות בעולם

boolim1בכתבה שהתפרסמה לאחרונה תחת הכותרת: הפתרון לבעיית הפריפריה נמצא בתוכה מוצגת תפישה על פיה הצמחתו והעצמתו של יישוב או אזור הנתפס כחלש או כסובל מדימוי שלילי – צריכה לעשות מתוך זיהוי והעצמת החוזקות והיתרונות של המקום. זאת, בניגוד לתפיסה אשר אפיינה שנים רבות את המדינה והיא הדגשת החולשות מתוך אמונה כי הדבר יוביל לתמיכה וסיוע חיצוני – תחילה במשאבים – ולאחר מכן בזרימה של כוח אדם מחוץ.

כשקראתי את הדברים חזרתי כ-17 שנה אחורה לימים בהם העיר חולון, שאיננה פריפריה במובן הגיאוגרפי הקלאסי, נתפסה כפריפריה במובן החברתי והתרבותי. צעירי חולון שיצאו לבלות בעיר השכנה תל אביב חשו עצמם כ'פריפריה', 'לא שייכים', שלא לומר לא ממש רצויים ואף זכו לכינויים מתייגים לא מחמיאים כמו 'חוב"תים'.

בסקרים שנעשו אז העידו התושבים כי הם דווקא חשים מרוצים בעירם ואוהבים אותה אך הדימוי החיצוני החל להשפיע גם על התפיסה העצמית. הבנו כי נדרשת פעולה כוללת ומעמיקה שתגדיר לאן הולכת העיר, מה עתיד להשתנות בה ואיך אפשר להפוך אותה למקור גאווה לתושביה ומוקד משיכה לרבים אחרים. הבנו כי בכל מה שנחליט לעשות אנו חייבים להתבסס על חוזקותיה של העיר ועל היתרונות שהיא יכולה להציע.

ראינו כי אנשים שאינם גרים בחולון וביקרו בה וחוו חוויה חיובית גיבשו דעה חיובית על העיר, בניגוד לאלה שמעולם לא היו בה וניזונו מן השמועה.

שאלנו את עצמנו במה אנו חזקים? הרים גבוהים וחופים תכולים – אין לנו, אתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים בסדר גודל של ערים עתיקות – גם לא.

אז מה אם כן יש? אנשים.

אנשים הם מקור ליצירה ולעשייה. תוצר אנושי היה בעבר וכמובן גם בהווה מקור עניין והתפעלות באינספור מקומות בעולם. חשנו כי תרבות ואמנות – הם מוקד משיכה אדיר. הבנו גם שתחושת הקהילתיות והמשפחתיות הינם ערכים נוספים המחברים לחולון – וכך הגענו למיצוב חולון כ'עיר טובה לילדים', 'עיר שטוב לגדול בה ולגדל בה ילדים', עיר המציעה תרבות לכל ולמשפחה ולילדים בפרט.

הפוטנציאל היה שם – הוא רק חיכה שמישהו ירים את הכפפה. הרי החיבור לילדים, הרצון להשקיע בהם הוא משהו המשותף לרבים, במיוחד בחברה היהודית והישראלית – המקדשת ערכי משפחה וחינוך הדור הבא. ראינו שבכך נוכל להציע משהו מיוחד, משהו שאיננו מתחרים בו בשכנתנו הגדולה תל אביב, שבאופן טבעי היוותה ומהווה מוקד משיכה כלכלי, חברתי ותרבותי.

וכך התחלנו לטוות את מה שהפך אט אט למרקם שלם: בגובה העיניים – החושף ילדים בגיל צעיר מאוד לאמנות פלסטית, תיאטרון ומוסיקה היה הסנונית הראשונה, חבר אליו החווידע – המזמן העשרה ולימוד מדע בדרך חווייתית ומרגשת, ואז נפתח מוזיאון הילדים הישראלי – כמוהו אין בשום מקום בארץ עם תפיסה שונה וייחודית, המציעה לילד התנסות מרתקת ומפתחת בדרך יוצאת דופן, ואחריו המדיטק עם התיאטרון היוצר שברבות הימים הפיק בזו אחר זו הצגות מופת, שזכו לאהדה עצומה ולהערכה מקצועית.

ובהמשך גני הסיפור שלנו המצויים כיום על בולי ישראל ומשלימים את התפיסה גם ברמת התשתית, בגנים הציבוריים שלנו, אשר לצד המתקנים "הרגילים" מפגישים את הילדים עם ספרות קלאסית בלבוש אמנותי פיסולי.

ובשנה האחרונה מוזיאון העיצוב שלכאורה מושך אותנו למקום אחר, אך בעצם ממשיך את התפיסה שאנו חזקים בעשייה וביצירה אנושית, תרבותית, מחנכת מחד וחווייתית מאידך – וקהל המבקרים ההולך ומתרחב הינו עדות לניצחון הרעיון.

אני מאמינה כי מקומות נוספים שיאמצו גישה זו יצמיחו עצמם ויגיעו להישגים שכלל לא שערו שניתן יהיה להגיע אליהם. כולנו כחברה נצא מכך נשכרים.