מהפיכת תרבות

במה אנחנו חזקים?

אנשים הם מקור ליצירה ולעשייה. תוצר אנושי היה בעבר וכמובן גם בהווה מקור עניין והתפעלות באינספור מקומות בעולם

boolim1בכתבה שהתפרסמה לאחרונה תחת הכותרת: הפתרון לבעיית הפריפריה נמצא בתוכה מוצגת תפישה על פיה הצמחתו והעצמתו של יישוב או אזור הנתפס כחלש או כסובל מדימוי שלילי – צריכה לעשות מתוך זיהוי והעצמת החוזקות והיתרונות של המקום. זאת, בניגוד לתפיסה אשר אפיינה שנים רבות את המדינה והיא הדגשת החולשות מתוך אמונה כי הדבר יוביל לתמיכה וסיוע חיצוני – תחילה במשאבים – ולאחר מכן בזרימה של כוח אדם מחוץ.

כשקראתי את הדברים חזרתי כ-17 שנה אחורה לימים בהם העיר חולון, שאיננה פריפריה במובן הגיאוגרפי הקלאסי, נתפסה כפריפריה במובן החברתי והתרבותי. צעירי חולון שיצאו לבלות בעיר השכנה תל אביב חשו עצמם כ'פריפריה', 'לא שייכים', שלא לומר לא ממש רצויים ואף זכו לכינויים מתייגים לא מחמיאים כמו 'חוב"תים'.

בסקרים שנעשו אז העידו התושבים כי הם דווקא חשים מרוצים בעירם ואוהבים אותה אך הדימוי החיצוני החל להשפיע גם על התפיסה העצמית. הבנו כי נדרשת פעולה כוללת ומעמיקה שתגדיר לאן הולכת העיר, מה עתיד להשתנות בה ואיך אפשר להפוך אותה למקור גאווה לתושביה ומוקד משיכה לרבים אחרים. הבנו כי בכל מה שנחליט לעשות אנו חייבים להתבסס על חוזקותיה של העיר ועל היתרונות שהיא יכולה להציע.

ראינו כי אנשים שאינם גרים בחולון וביקרו בה וחוו חוויה חיובית גיבשו דעה חיובית על העיר, בניגוד לאלה שמעולם לא היו בה וניזונו מן השמועה.

שאלנו את עצמנו במה אנו חזקים? הרים גבוהים וחופים תכולים – אין לנו, אתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים בסדר גודל של ערים עתיקות – גם לא.

אז מה אם כן יש? אנשים.

אנשים הם מקור ליצירה ולעשייה. תוצר אנושי היה בעבר וכמובן גם בהווה מקור עניין והתפעלות באינספור מקומות בעולם. חשנו כי תרבות ואמנות – הם מוקד משיכה אדיר. הבנו גם שתחושת הקהילתיות והמשפחתיות הינם ערכים נוספים המחברים לחולון – וכך הגענו למיצוב חולון כ'עיר טובה לילדים', 'עיר שטוב לגדול בה ולגדל בה ילדים', עיר המציעה תרבות לכל ולמשפחה ולילדים בפרט.

הפוטנציאל היה שם – הוא רק חיכה שמישהו ירים את הכפפה. הרי החיבור לילדים, הרצון להשקיע בהם הוא משהו המשותף לרבים, במיוחד בחברה היהודית והישראלית – המקדשת ערכי משפחה וחינוך הדור הבא. ראינו שבכך נוכל להציע משהו מיוחד, משהו שאיננו מתחרים בו בשכנתנו הגדולה תל אביב, שבאופן טבעי היוותה ומהווה מוקד משיכה כלכלי, חברתי ותרבותי.

וכך התחלנו לטוות את מה שהפך אט אט למרקם שלם: בגובה העיניים – החושף ילדים בגיל צעיר מאוד לאמנות פלסטית, תיאטרון ומוסיקה היה הסנונית הראשונה, חבר אליו החווידע – המזמן העשרה ולימוד מדע בדרך חווייתית ומרגשת, ואז נפתח מוזיאון הילדים הישראלי – כמוהו אין בשום מקום בארץ עם תפיסה שונה וייחודית, המציעה לילד התנסות מרתקת ומפתחת בדרך יוצאת דופן, ואחריו המדיטק עם התיאטרון היוצר שברבות הימים הפיק בזו אחר זו הצגות מופת, שזכו לאהדה עצומה ולהערכה מקצועית.

ובהמשך גני הסיפור שלנו המצויים כיום על בולי ישראל ומשלימים את התפיסה גם ברמת התשתית, בגנים הציבוריים שלנו, אשר לצד המתקנים "הרגילים" מפגישים את הילדים עם ספרות קלאסית בלבוש אמנותי פיסולי.

ובשנה האחרונה מוזיאון העיצוב שלכאורה מושך אותנו למקום אחר, אך בעצם ממשיך את התפיסה שאנו חזקים בעשייה וביצירה אנושית, תרבותית, מחנכת מחד וחווייתית מאידך – וקהל המבקרים ההולך ומתרחב הינו עדות לניצחון הרעיון.

אני מאמינה כי מקומות נוספים שיאמצו גישה זו יצמיחו עצמם ויגיעו להישגים שכלל לא שערו שניתן יהיה להגיע אליהם. כולנו כחברה נצא מכך נשכרים.

מודעות פרסומת