צוק איתן

תנו לגדול בשקט

צילומים: טל קרישנבאום

צילומים: טל קירשנבאום

עכשיו שקט. הכריזו על חזרה לשגרה, אני בטוחה שרבים שואלים את עצמם: זה אמיתי?, כמה זמן זה יימשך?

בראשית חודש יולי, שנראה עכשיו כמו לפני נצח, ערכנו כנס ייחודי, ראשון מסוגו בהשתתפות אנשי מקצוע ממגוון תחומים וארגונים. הנושא היה: הכנת תכנית אב לילדים ונוער בחולון. הרעיון הוא למנף את העשייה הענפה והמגוונת המתרחשת בחולון כבר למעלה משני עשורים לכדי תכנית מובנית שתאפשר ל"עיר הילדים" לעלות מדרגה.

ימים ספורים לאחר אותו כנס (אשר עליו ועל התהליך בכללו אפרט בפוסט נפרד) פרץ מבצע 'צוק איתן'. בבת אחת דחק המצב את העיסוקים האחרים. ואני, שבמהלך עבודתי היומיומית עוסקת ללא הרף ברעיונות ובמחשבות על הילדים ועל מה שאנו יכולים לעשות למענם כדי להפוך את ילדותם למרתקת, מעשירה, מעצימה יותר, חשתי בעוצמה רבה עד כמה לא פשוט להיות ילד בישראל.

במהלך המבצע עלו בי זיכרונות מילדותי שלי, בישוב בשרון, על גבול קלקיליה בימי מלחמת ששת הימים כשחפרנו שוחה בחצר והתחבאנו בתוכה בשעות לילה. מסביבנו ראינו פצצות ואורות מרצדים ונדמה היה שתיכף נופל עלינו משהו. זכורים לי היטב הפחד ותחושת הסכנה המוחשית. זיכרון הילדות הזה מלווה אותי וחוזר אלי בימים אלה. אני חושבת על ילדים, שחיים תחת פחד מתמיד בדרום הארץ וגם על הקטנטנים כאן במרכז, תינוקות בני חודשים ספורים, שנה, שנתיים ושלוש, בגיל של נכדי, אשר נתלשים ממיטותיהם או ממשחקיהם ומובלים על ידי הוריהם אל הממ"ד או המקלט או חדר המדרגות 'הכי מוגן שיש'.

אני חושבת על ההתלבטויות הקטנות לכאורה המלוות אימהות ואבות צעירים – לצאת מהבית? לסכן את הילד? לתת לו לישון אתי? להשאיר בעגלה ולשבש את מה שכבר למד והפנים? ואם לא אשמע את האזעקה?

ואני שואלת את עצמי איך כל זה ישפיע על הילדים הללו? אני משוכנעת שמשהו מכל זה משאיר חותם. ומצד שני הרי כוח החיים חזק כל כך וחוויות חיוביות – סופן שידחיקו מהזיכרון את רגעי האימה, אני מקווה.

כדי לסייע ולו במעט לילדי חולון ולהוריהם, נערכנו בזריזות להפעלות יומיומיות בשני מרכזים בעיר: במדיטק ובתיאטרון חולון. מסתבר שהצורך עצום, אנשים פשוט השתוקקו לצאת מהבית, ליהנות משעה של פעילות, להיות עם אנשים אחרים, במקום שהוא יחסית עוטף ובטוח. כל מוסדות התרבות שלנו פעלו במהלך המבצע וכמובן גם כעת וכדאי באמת למי שטרם ביקר לבוא, בזמן שנותר מהחופש הגדול, וליהנות ממה שיש לחולון להציע: במוזיאון הילדים, במרכז תיאטרון בובות, במוזיאון הקומיקס, במדיטק, הסינמטק והספריות, במוזיאון העיצוב ועכשיו גם אפשר לחזור ולצאת החוצה אל גני הסיפור. בימים אלה נפתח להרצה גם מרכז ייחודי להורים ולפעוטות – טיפ טף. המקום מוכוון כל כולו אל הגיל הכי צעיר, מלידה ועד שלוש. השקענו במיטב העיצוב, חשבנו על כל פרט וגם עולם התוכן החינוכי מעשיר במיוחד.

כל המקומות הללו נועדו באמת להפוך את הילדות של ילדי חולון וישראל למשהו טוב יותר, מעניין, איכותי ומהנה.

מי ייתן ובאמת יתנו לילדים לגדול בשקט.

מודעות פרסומת

לכל איש יש שם – מהרהורי הימים האלה

מארז מקושט לחיילים שהוכן בעיריית חולון

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

ברדיו חוה אלברשטיין, הזמרת האהובה עלי בשירה המצמרר של המשוררת זלדה. החדשות מכות בנו, רגע נדמה שהדברים נרגעים ופתאום לגמרי לא. אני בדרכי לעירייה, לעוד יום של מה שקרוי 'שגרה' והינו יום קשה נוסף, לגמרי לא שגרתי.

'לכל איש יש שם'… מתנגן ברדיו… ושמותיהם של שלושת הנופלים מחולון מהדהדים בראשי: בניה רובל… בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, מגיבורי דוד המלך, אשר סייע לדוד בהשלטת סדר ויציבות בממלכה ושר הצבא של שלמה המלך…

צפריר בר אור… רוח בוקר, המביאה עמה תקווה ליום חדש ויפה…

גל בסון… גל של ים, הבא והולך ומבטא את כוחו של הטבע, המשכיות, נצחיות…

אינספור מחשבות מחרידות את מנוחתי, ביום ובלילה, והרצון הטבעי הוא להתכנס, לבכות. עיני הנופלים מביטות בנו, אנו מביטים באהוביהם ואוהביהם, שנותרו עם החלל ומבינים כי חייהם לא ישובו לעולם להיות כשהיו. אני אמא וכבר סבתא וכאב האימהות חודר ומזעזע כל אמא ונוגע בכולנו. כל אחת חושבת על הילד הקטן שלה, הרך הנולד, שטופח וגדל והיה לפרח, ובמקום להתבשם מיופיו ומריחו, אימהות מלוות את פרי בטנן אלי קבר. איך אפשר להתעשת ולגייס כוחות? הרי זה פשוט בלתי נסבל!

ואין ברירה, נושכים שפתיים ומנסים לשקוע בעבודה, כזו הנוגעת גם למצב וכזו המתייחסת אל הימים שאחרי, כשכולנו נרים ראש וניקח אוויר ונחזור אל תנופת הפעילות ואל חדוות היצירה והעשייה, המאפיינת אותנו. כן, אני אומרת לעצמי ומנסה להתנחם במילותיו של שיר אחר: "עוד נדע ימים טובים מאלה!".

ובינתיים? בינתיים עושים מה שאפשר, משתדלים להיות כאן אחד בשביל השני. מקור חיזוק וגאווה היו בימים האחרונים אנשי מינהל החינוך שלנו והמון מתנדבים מכל הגילאים שאספו וארגנו חבילות, מכתבים, עוגות וממתקים וחיממו את הלב לחיילים בחזית ובבתי החולים.

גם אמני פסטיבל 'אשה', שיצאו להפיג את הקושי ולהופיע בפני תושבים בדרום –הינם סוג כזה של נחמה. מרגשת במיוחד היא התגייסותן של נשים, אימהות מחולון, אשר עוזרות לאימהות אחרות במסגרת 'אם לאם בקהילה' ונרתמות לסייע כעת לאימהות לחיילים ולנשים שבני זוגן גויסו ב'צו שמונה' ומתמודדות באומץ בחזית הבית והמשפחה.

כמאמר השיר:

יחד – כל הדרך, 

יחד – לא אחרת, 

יד ביד נושיט לטוב 

שעוד יבוא, בוא יבוא.