שולמית כהן אסיף

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים – הרהורים ב'עיר הילדים' על יום הזיכרון

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אבא של מוני לא חזר,

מוני עצוב-מהורהר:

"אבא שלי מת לתמיד

 או רק לזמן קצר?"

על השולחן

 המשקפיים של אבא

 וגם המשקפת.

מוני נוגע בהם

 ביד מלטפת.

באלה המשקפיים

 מוני רואה את אבא

 בתוך ענן בשמיים,

מנפנף לו שלום

 קורץ בעין.

לפעמים מוני מחפש בשמיים

 יד מנפנפת,

מחפש במשקפת

 ושואל בקול מהורהר:

 "אבא שלי מת לתמיד

 או רק לזמן קצר?"

"לפעמים מוֹני" מאת יקירת העיר חולון המשוררת שלומית כהן אסיף

***

שבוע קשה הוא השבוע הזה שמתחיל ביום השואה, עובר דרך ימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה ומסתיים בפרץ של שמחה, מעט לא טבעי, בחגיגות העצמאות.

כל מי שגדל וחי בארץ הזאת מתכנס בימים אלה קצת אל תוך עצמו ואל תוך זיכרונותיו. גם אני, שנולדתי בשנה של מלחמה, מלחמת סיני, שבה ומהרהרת באלה שאינם, בחיים שנגדעו באיבם, תחילה במעגל המשפחתי, ואחר כך במעגל החברתי הקרוב ואחר כך זה הרחוק יותר, של המכרים והבנים של חברים. ומשם כבר נשאבים אל הסיפורים על מי שהיכרנו דרך הטלויזיה או העיתון, רק אחרי שהלכו מאיתנו והיגון עוטף וחודר והמחשבות מציפות על שהיה, על שיהיה, על מי שנדמה שנשכח ובעצם לא יכול להישכח…

במין מנגנון הישרדותי הכרחי הפך גם הקיץ האחרון למשהו שממרכז התודעה, שאך היתה המציאות שלנו, עובר למשהו העומד ברקע, כואב, מטריד, מתסכל. שלושה מבני העיר חולון נפלו ב'צוק איתן' וביום הזיכרון הזה משפחותיהם של בניה רובל, צפריר בר-אור וגל בסון היו, למגינת לבנו, לחלק ממשפחה שאיש אינו רוצה  להיות חלק ממנה – משפחת השכול.

כמי שכל השנה עוסקת ב'עיר הילדים' וכבר למעלה משני עשורים משתדלת ליצור עולם טוב יותר לילדים, לתת להם את המזון הרוחני והתשתית התרבותית והחינוכית שתאפשר להם לצמוח ולפרוח, מהדהדות בראשי ביום הזה מילות השיר: "והחשבון שאין לו סוף – חייב לחלוף, חייב לחלוף". מה אנו, בני האדם באשר הם, צריכים יותר מהשקט, מהשלווה, משמחת היצירה והעשייה?!

אנו כולנו, ואני מאמינה שגם שכנינו/אויבינו, ובמיוחד ההורים שבקרבנו, מה אנו רוצים יותר מלראות לראות את ילדינו ונכדינו – גדלים, מצליחים, מאושרים?!, מה יותר טבעי מזה?!

תמיד האמנתי שזה אפשרי, שהשלום חייב להגיע…

וכך אני נעה בימים הללו בין היגון והייאוש והתסכול שמא לא נזכה לראות את האור בקצה המנהרה, לאמונה החזקה והבסיסית הזו שאי אפשר לוותר על התקווה, שאסור להפסיק להאמין ולעשות, אולי פשוט כי אין ברירה. נמשיך ונשקיע בילדים, נראה להם ונלמד אותם מהו עולם של חשיבה, סקרנות, יצירה אנושית מעוררת הערכה והערצה, נאפשר להם להיות אנשים טובים יותר, נשתדל לעשות את החלק הקטן שלנו במעשה הגדול ונמשיך לקוות ש"אנחנו עוד נראה את הימים האחרים", שבוא יבואו.

מודעות פרסומת